זיכרונות ילדות כילד חירש בקיבוץ שיתופי בגליל בשנות השבעים של המאה העשרים בספרו של גונן נשר, שעד גיל חמש איש לא ידע שהוא חירש.
מאתר תשע נשמות:
בקול ישיר ובשפה צלולה, גונן נשר לא מותיר לנו ברירה אלא להיסחף יחד איתו למסע זיכרונותיו מהקיבוץ. אנו שותפים לכל המראות, הריחות והטעמים, ובעיקר מובלים על ידי הדמיון, שמתחדד גם הוא כפיצוי על אובדן השמיעה, ומתגלה כחוש החזק ביותר.
בכתיבה פגיעה וכנה, הקורא מוזמן לתהות על כוחו של הדמיון לעומת הזיכרון, ועל האפשרות להתעמת עם הכאב מתוך חמלה והשלמה. בספר מתגלה הצד האפל של אחד המיתוסים האזוטריים והמכוננים של החברה הישראלית – ההתעמרות ותחושת הזרות שהיחיד חווה מהקיבוץ, חברה שנחשבה בזמנה לדוגמה ומופת.
דמיינו את התינוק החירש גדל, הופך לפעוט, לילד בגן, שכולם עושים לו תנועות עם הידיים והוא לא מבין מה הם רוצים ממנו. דמיינו אותו יושב רחוק מכולם, החיתול רטוב משתן או חרא, טבול בארגז החול כמו ספוג, מצייר צורות עם אצבעות, או בעזרת ענף. דמיינו אותו מתקרב אל הילדים האחרים והם צוחקים, עושים תנועות ביניהם בעזרת השפתיים. הרבה שנים אחר כך הוא יבין שהם פשוט דיברו ושמעו אחד את השני. והוא לא. מהר הוא יבין שהם ידעו שמשהו דפוק אצלו, אז התרחקו ממנו. לא, הם לא היו רעים. הם היו ילדים שלא הבינו את מושג הרוע.
