ארוס ומלנכוליה, המחזה הראשון של יואב רינון, פרופסור לספרות השוואתית ולימודים קלסיים באוניברסיטה העברית, עוסק במערכת יחסים בין יואב, פרופסור לספרות באוניברסיטה בירושלים, לבין עילם, תלמיד שלו.
המערכה הראשונה של המחזה, שכתובה כטרגדיה, מתארת את האופן שבו עילם גורם ליואב להתאהב בו באמצעות הטקסטים הנלמדים בשיעור, ואז להשתגע ולמות. המערכה השנייה, הבנויה כקומדיה וכתובה כשיחה בין יואב לבין חברתו נעמי, מוקדשת לדיון במה שנתפס בעיני המחבר כריקבון של העולם האקדמי של הכאן והעכשיו.
שני נושאים עיקריים מופיעים במחזה: נפוטיזם, כלומר העסקת קרובי משפחה באקדמיה, ובמקביל התרבות הגרמנית וההיסטוריה הגרמנית, בעיקר השואה, ומקומן הרעיל בתרבות ובזהות הישראלית העכשוויות.
יואב: ולא חשבת שאולי עדיף היה שלא תגיע לשיעור?
עילם: זה שיעור חובה.
יואב: אני פוטר אותך ממנו.
עילם: זה שיעור חובה.
יואב: אני ראש החוג, ואני פוטר אותך ממנו.
עילם: יואב, אני
יואב (קוטע אותו): אתה מה, עילם? מתחרט? מצטער? רוצה שוב להזדיין עם המורה שלך? עילם: לא. כלומר כן.
יואב: לא מתחרט ומצטער וכן רוצה להזדיין עם המורה שלך, או להפך?
עילם :(נבוך. שותק)
יואב: מוזר. שעוד נותרה בך בושה. נראית כל כך מיומן אתמול. כאילו יצאת היישר מתוך "יחסים מסוכנים".
***
נעמי: "בובה־בצלאל"?!
יואב: כן. כי מצאתי אותה ברחוב בצלאל בירושלים, בחנות ליד "קפה בצלאל", שאני כל כך אוהב.
נעמי: אני מבינה שזו הולכת להיות הגירסה הישראלית לפדינגטון: בובה שמקבלת את השם מהמקום שמצאו אותה?
יואב: אל תעליבי את בובה־בצלאל! היא שווה הרבה יותר מהדובון האנמי.
נעמי (פורצת בצחוק): בובה בצלאל, עם זין קטן וישבן לפיסטינג.
יואב: אכן. ואת יודעת מה שם החיבה שלה?
נעמי: אני לא בטוחה שאני רוצה לשמוע.
