הַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ מְאֻשָּׁרִים?
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת בִּתִּי.
הִיא מְעִיפָה בִּי מַבָּט וְאוֹמֶרֶת:
וְאַתְּ?
בספרה של נורית זרחי האחת והיחידה, שנכתב בשנתיים האחרונות, נחשפת המציאות כדרמה חידתית, שבה סנהדריה המשיחית וספרטה היוונית מחלחלות לתודעתה של משוררת מכורה בתחילת המאה העשרים ואחת.
בהתוודעותה לדורסנותו של הזמן, היא מגלה את גרעין החיים, את הארוס שאצור בעולם היצורים, ואת הזהות העמוקה של חייה כאם, כבת, כאשה וכמשוררת.
הַמּוֹחֵק הַגָּדוֹל
כְּמוֹ עוֹרֵב בְּרוּחַ חָזָק הַמְּחַפֵּשׂ עָנָף
לְמִשְׁעָן, אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת לְהָנִיחַ עַצְמִי.
גַּל אַחַר גַּל מֵצִיף, מוֹחֵק
בְּחוֹמַת הָעִגּוּל הַמְּכַתֶּרֶת סְבִיב
הָאֲנִי.
מָה הָרַעַשׁ שֶׁאֲנִי שׁוֹמַעַת?
זֶה הַמִּלּוֹן הָעִבְרִי הַכָּבֵד נִשְׁמָט עַל הַשְּׂפָתַיִם
לְהָמִיר אֶת מוּבַן הַמִּלִּים.
תֻּפֵּי הַדַּף הַלְּבָנִים מַכִּים בָּעִצּוּרִים
וְחַיּוֹת קְדוּמוֹת יוֹצְאוֹת מִמְּחִלּוֹת הַפֵּשֶׁר,
מְלַחֲכוֹת בְּגוּף הַשָּׂפָה.
הַאִם תַּרְאֶה לִי אֶת פָּנֶיךָ שֶׁאֶזָּכֵר בְּפָנַי
אִם נוֹתְרוּ לִי?
סִימָן
תִּרְאֶה, הַזִּקְנָה סִמְּנָה אוֹתִי.
וְאֵיךְ שֶׁלֹּא אֶתְכַּוֵּן,
אֲנִי מְהַלֶּכֶת תַּחַת חֻפָּתָהּ.
הַסִּימָן הַזֶּה וַדַּאי מַזְכִּיר לְךָ
כּוֹכָב מְסֻיָּם.
אִישׁ אֵינוֹ רוֹדֵף אוֹתִי
פְּרָט לְאֵלֶּה הַחוֹשְׁבִים, אוּלַי בְּצֶדֶק,
שֶׁהֻקְצַבְתִּי דַּיִּי.
אֲבָל טוּר חַי מְטַפֵּס וְעוֹלֶה
בְּגִזְעֵי הָעֵצִים, בִּקְנֵה הַחִזְרָן
מַמְשִׁיךְ לְפַעְפֵּעַ בִּי,
עוֹבֵר תַּחַת גֶּשֶׁר הֶעָבָר וָהָלְאָה
דֶּרֶךְ הַגַּנִּים הַתְּלוּיִים וְעַד לְמִנְסְרוֹת
הַמִּגְדָּלִים. אֵלֶּה אֵינָם
שַׁיָּכִים לְאִישׁ, אַף שֶׁהֵם הוֹדְפִים
אוֹתִי לְעִתִּים לִגְנֹב
גַּרְגֵּר חִטָּה מֵעֲרֵמַת הַכְּלָל, וּבַסֵּתֶר
אֲפִלּוּ רֶסֶק מֵרִבַּת תִּינוֹק.
הַחַיִּים הָאֵלֶּה, שֶׁבְּטָעוּת נִקְרָאִים
בִּשְׁמִי, שַׁיָּכִים לַיְּעָרוֹת
לַגְּבָעוֹת, לַמִּדְבָּר. וְאִם
הַכַּוָּנָה לְעַשֵּׂב אוֹתִי, אֶבָּהֵל.
לֹא אוּכַל לְהָגֵן יוֹתֵר
מִגַּחֶלֶת בָּרוּחַ. עָלֶיךָ
הַמְּלָאכָה, אֵלּוּ שַׁיָּכִים לַכֹּל
לְאַף אֶחָד וּלְךָ.
