כך כותב הסופר והעורך דרור בורשטיין על "אפור נוצץ",
ספרו הרביעי של שגיא אלנקוה:
"שגיא אלנקוה כותב שירה של פליאה כאובה ומרוסנת, שאין דומה לה בשירה העברית בימינו. הספר הוא התזה של נוזל מגבים כחול על שמשת המכונית שבה אנו נוסעים בעולם. מבט שמנקה את המבט…. הספר הוא אוסף של דברים פשוטים שרוצים רק שיראו אותם, שישמעו את בשורתם, את קינתם."
"אדם. יושב על כיסא
מול מסך המחשב.
מבקש לחפון בכפות
ידיו את גרגרי הגליון
שבמסך, ליצור מהם
גושים של חומר, צורות.
לפסל את העולם הריק,
שמלא בעצמו,
לפסל ממנו חיות ופרדסים.
לצקת משמעות בחוף הלבן, הרחב.
להריח פרח, להריח את העולם."
