נזיר מ"מנזר המרתון" נשאל פעם למה הוא רץ, והשיב לשואל: "למה אתה חי?" בספר הריצות מבקש המחבר, יפתח אלוני, לכרוך את שתי השאלות הללו – להתבונן בחיים דרך הריצה ולהתבונן בריצה כדרך חיים.
בספר, המלווה באיורים של תמי בצלאלי, מצרף אלוני את התנועה אל הדמיון ומזמין אותנו לגלות מבעד לסיפורים מה חוזר מהשכחה כשהמחשבות רצות, מה הקול שטמון בהתנשפויות, איך רצים לאחור ואיך נושמים את המרחב.
ספר לאוהבים לגלות את העולם בריצה ולאוהבות לגלות את עצמן תוך כדי ריצה, לאוהבים לחשוב על ריצה ובזמן הריצה, לזוכרות לרוץ ולנזכרות בריצות, ליודעים איך להתקיים בריצה – וגם לאלה שאוהבים ואוהבות לשבת בכורסה ולתת למחשבות לרוץ, לאלה שילדותם רצה בזיכרונם ולאלה שחלומותיהם רצים לקראתם בלילה.
יפתח אלוני הוא סופר, משורר, אדריכל ומו"ל, המקדיש את עיקר זמנו לכתיבה, שיטוט והרצאות. הוא המייסד והעורך הראשי של פרויקט הסיפור הקצר - מעבורת ושל הוצאת הספרים אפיק - ספרות ישראלית.
התבייתות אני יוצא לריצה מהבית ומרגיש בבית. מוזר, הריצות הראשונות שלי היו של בריחה, מבית הילדים לחדר של הוריי בקיבוץ. והמחשבות הראשונות על הריצה היו: אני רץ כדי לשוב הביתה. אבל היום כשאני רץ הריצה היא העולם, והמחשבה מוצאת בגוף בית.
נעלי הריצה הראשונות שלי חום החול טיפס לחמישים מעלות, ויהודה, הסנדלר של הקיבוץ, אמר: "הרגליים היחפות הן נחש שנענש." יהודה היה גבוה ורזה, צבע עורו היה לבן מדי, אבל עיניו היו כחולות. גם אני הייתי רזה, אבל צבע עורי היה כצבע הנוף. הייתי בא לסנדלרייה ויושב לידו. מבלי לשוחח על כך הבנתי שיהודה אינו מחבב במיוחד נעליים. את הדבר שאהב קשה היה לי להגדיר בדיוק, אבל הוא היה מובן לי לגמרי. חלק מהמסתורין המושך שאפף אותו היה מתפוגג כשהיה מוציא את הכינור שלו בהפסקת עשר ומנגן. "לפעמים יש לאנשים חלומות והם רוצים שמה שהם חולמים עליו יישאר איתם גם ביום."
