אנחנו תמיד שמחות ונפעמות מספר שירים נוסף מאת המשוררת והסופרת הפורייה כל כך, קוסמת המילים הפלאית, כלת פרס ישראל לשנת תשפ"א, נורית זרחי.
"לרתום את השבלולים למרכבה הוא כה מרובד ומסעיר, שגם בקריאה שלישית אני מוצאת את עצמי מבינה משהו דחוף", כתבה על הספר ורד זינגר. "בתקופה המפחידה הזאת בולט הפשט השירי כאזהרה מיידית, בה בשעה שאם היינו חיים בתקופה אחרת אפשר היה להתענג על הצליל שלו בזמן חשיפת הדרש. כשקוראים את שירי הספר מרגישים היטב את קצב הרקוויאם, ובה בשעה עולה זיק של חיוך, או שמא אלו הם פניה של ההתפעלות. בקיצור, מעולם לא קראתי שירים נוקבים כאלה, יפים כאלה, חכמים כאלה, מכושפים כאלה. אני מציעה לכם, לכולכם, לקנות אותו עכשיו".
כותבת עורכת הספר, נוית בראל:
בקובץ הזה רוחש צער ללא תחתית, ואנחנו העדים. לְמול הנוף המקומי, מראות העולם ותחלואיו, לנוכח זיכרון החול שהיה פעם מולדת, יושבת משוררת ומזהירה את החיים, שנדמה שאינם מבינים מהי מידת הדַּי. זרחי מציעה שירה נוכחת, מתעכבת על חיפוש הפשר, שואלת שאלות על אודות הכרה עצמית, בבואת השפה, המצאתה של המציאות, ההצצה אל המעבר ומה שנגלה שם. שישה עשורים כותבת זרחי שירה מלאה על אודות חוסר, שירה שמחליפה ערפל בערפל.
דוגמה
אֵלֶּה בְּהֶחְלֵט לֹא הָיוּ חַיִּים לְדֻגְמָה,
יוֹתֵר תַּחְבֹּשֶׁת עַל פֶּצַע.
כְּכָל שֶׁאַתָּה חוֹבֵשׁ
יוֹתֵר אַתָּה פָּצוּעַ.
הַחֵלֶק הָאֶחָד אוֹרֵב לָאַחֵר.
כְּכָל שֶׁאַתָּה נוֹלָד, יוֹתֵר
אַתָּה בּוֹלֵעַ אֶת זֶרַע הַמָּוֶת,
דַּרְכּוֹ אַתָּה מְדַבֵּר עִם הַקָּצֶה.
אֲבָל הַוֶּרֶד מִתְקוֹמֵם בְּפָנָס אָדֹם,
גַּם הַשָּׁמַיִם מַבְהִירִים מַהוּ תָּכֹל,
מַצִּיעִים תֹּאַם מֻחְלָט בֵּין נְסִיגָה לְנִצָּחוֹן.
שְׁנֵיהֶם נִשְׁטָפִים בַּמִּקְלַחַת הַקָּרָה שֶׁל הַזְּמַן,
שָׁם תִּמְצָא אוֹתִי, לְבוּשָׁה בְּךָ
כְּמוֹ אֶשְׁכּוֹל בְּאַדֶּרֶת הַגֶּפֶן.
