"בניין לתפארת, שעונג להיכנס לתוכו ולגור בו כל זמן הקריאה" כתבה רות אלמוג בהארץ על בית בפורטוגל מאת יגאל סרנה, הממשיך בפרויקט התיעוד של חייו, וכותב בכנות ובבהירות על השינוי הדרמטי שעשה בחייו: עזיבת ישראל וההגירה לפורטוגל, שבה בנה לו מולדת חדשה ובית.
77 שנים אחרי שנחרב בית הוריו באירופה, סרנה גולה ושב אל קצה מערב. בעזרת בנאים מקומיים הוא משפץ בית ישן בכפר. הפורטוגלים מזכירים לו את הוריו. עכשיו הוא יהודי נודד. הוא משוטט בבתים נטושים, בארמונות ריקים, במרתפים אפלים. הוא אוכל פירות שגדלים פרא. יחד עם אהובתו הוא מוצא מבנה אבן ומרגיש שזה הבית שחיכה לו. יום אחר יום הוא מתרגל לביתו החדש, מתאים אותו למידותיו. מקלף קירות, חושף אבן עתיקה, מזיז חפצים, מוסיף תנור, שטיח. כיסא ליד התנור. עיניהם של השכנים ממלאות אותו באהבה.
על התרחשויות בנפש ומחוצה לה בתיאור מסע, ממואר, ספר מלא סקרנות ואהבת חיים, עכשוויים וקודמים - ספר פורטוגל של ישראלי גולה.
העונה התכולה, הצוננת, מתארכת השנה ליובש סתווי שלא זכור כמוהו מאז תום מלחמת העולם הראשונה. האחראים על כיבוי האש מזכירים כי ה-23 בנובמבר הוא המועד הרשמי של תחילת הגשמים ואלה יימשכו עד האביב. בכל מקום אני רואה תכונה רבה של אגירת עצי הסקה, איסוף יבול, עובדים חרוצים משלימים חומה בעיירה סרווירה. הנגרים קובעים מועד, ושוב מועד, ודבר אינו קורה.
אני מתנחם במחשבה כי בהמתיני להקמת הבית, אני בונה במו ידי בית ממלים. אני מקים בדרך היחידה שאני מכיר, לא מאבנים, לא מרעפים, מברזל ועץ, כי אם מפסקאות ומחשבות, מתצפיות ותחקיר, משיחות וסיפורי אנשים. אני לומד את פרטי הבית, החצר, הכפר והדרכים. אני תועה ואובד בין הכפרים ולומד את המפלים החשאיים, הברכות השוקטות בתוך היער, את הדרכים הצדדיות לקמיניה ולערים הקטנות. הבית הפורטוגלי המילולי מתקדם היטב בעת שהמוחשי תקוע.
