חלום ושבר - סיפורם של הקומוניסטים העברים 1949-1943 מביא את עלילותיה של קבוצה קטנה ורומנטית, בני נוער, בני הארץ ועולים חדשים שחזו בעליית הפאשיזם במרכז אירופה ומזרחה ודבקו בחזון הגואל של הקומוניזם.
בני הנוער ביקשו לתקן עולם, וחלמו להקים מדינה שתדאג לאזרחיה מהעריסה ועד הקבר, שתבטיח להם חינוך, בריאות, דיור, תעסוקה, רווחה, תרבות וספורט. הם יצאו לרחובות, לסדנאות העבודה ולשכונות העוני. דרכם אל הפוליטיקה היישובית היתה קצרה ואבודה מראש, שהרי גורלם נחרץ על ידי מוקד הקומוניזם הבינלאומי במוסקבה, שהחליט שהם לא יישאו את דגל המהפכה האדומה בארץ ישראל.
הספר מבוסס על תחקיר מעמיק שערכה כרמית גיא, הכולל גם ראיונות עם כמה ממייסדי המפלגה ועם ילדיהם של דור המייסדים.
"מה את יודעת על הקומוניסטים העברים?" שואל ידיד.
"שום דבר," אני משיבה. "למה?" "הורינו נפטרו בתקופה האחרונה בשיבה טובה, ובמהלך השבעה, ויותר מכך כאשר פירקנו את הבית שלהם, גילינו ארגזים ובהם ניירות ועיתונים ישנים הנוגעים לתקופה ההיא. ידענו שהם היו חברים בקבוצה הזאת, חבריהם מאותם הימים היו ה'דודים' וה'דודות' שלנו. אבל לבושתנו הגדולה, מעולם לא טרחנו לשאול אותם על כך, והם מעולם לא סיפרו. מפעם לפעם קראנו כתבה בעיתון, והסתפקנו בכך ולא הרחבנו בנושא. עכשיו כבר אין לנו את מי לשאול. היינו רוצים לגלות יותר." זה מצב מוכר. הורים שלא דיברו, ילדים שחשו שמוטב לא לשאול, וגם כאשר ההורים כבר היו שמחים לספר, הם לא גילו עניין. השגרה היומיומית תובעת את מקומה בראש הסולם ודוחקת הצידה נושאים רחוקים וזיכרונות מורכבים. "כבר אין את מי לשאול," אומרים בנים ובנות של ניצולי שואה, של מהגרים ושל אנשים ש"סתם" לא פתחו את סגור ליבם ולא סיפרו לבניהם ובנותיהם מנין באו ולאן הלכו, מדוע וכיצד. "כבר אין את מי לשאול," אומרים בנים ובנות של אנשים שחוללו גדולות וקטנות בחייהם, ואיש, גם לא הם, לא ייחסו חשיבות למעשיהם, למחשבותיהם, לרגשותיהם, לחלומותיהם ולכאביהם, עד אשר היה מאוחר מדיי. בעולם שוויתר זה מכבר על האינטימיות, שבו כולם מבשרים לכל מי שרוצה - או לא רוצה - לדעת מה הם עשו, מתי, היכן ועם מי, קשה להסביר את עוצמתם של סודות ואת הצל שהם מטילים.
