השעות (מחודש)

היא יוצאת את הבית בחופזה, לבושה מעיל עבה מדי למזג האוויר. השנה 1941. עוד מלחמה פרצה. היא השאירה פתק לליאונרד ופתק לוונסה. היא הולכת בכוונה מרובה אל עבר הנהר, בטוחה במה שהיא עתידה לעשות, אך אפילו עתה כמעט מסיח את דעתה נוף האחו, הכנסייה, הכבשים הפזורות בשדה, זוהרות, כאילו נצבעו במגע מרפרף של זרחן, רועות מתחת לשמים המאפילים. לרגע קט היא משתהה, מתבוננת בכבשים ובשמים, וממשיכה ללכת. מאחוריה נשמעים רחשים; מפציצי קרב רועמים בשמים, היא נושאת עיניה לעברם, אך אינה רואה אותם. היא חולפת על פני אחד מפועלי החווה (האם שמו ג'ון?), בחור חסון, ראשו קטן, לבוש חזייה כצבע התפוד, מנקה את התעלה החוצה חלקה של ערבות. הוא מביט לעברה, נד בראשו, ושב ומביט במים החומים. בעודה חולפת על פניו בדרכה אל הנהר היא חושבת, איזה ברנש מצליח, בר־מזל, מנקה תעלה בחלקת ערבות. היא עצמה כשלה. למעשה, היא בכלל אינה סופרת. בקושי תימהונית כישרונית.