"רומן ביכורים מרשים, שמתחיל בצ'רנוביל ונגמר בשיברון לב. על נישואים שמתפרקים וחיפוש אחר האמת, פיקסל אחר פיקסל", כתב במעריב המבקר ירון פריד על ספרו הראשון בעברית של העיתונאי אילן גורן, שפרסם רשימות ומאמרים בעיתונים שונים בארץ ובעולם ועבד ככתב וכבמאי עבור ערוצי טלוויזיה ישראליים ובינלאומיים.
גבר ואישה נפגשים בצ'רנוביל, שנים רבות אחרי האסון. נועם הוא עיתונאי ישראלי וסשה היא צלמת רוסייה־צרפתייה. הם מתאהבים, חיים יחד בפריז ומגדלים את בתם היחידה. בכל בוקר נועם זוכר שסשה היא האישה הכי מעניינת, הכי מסעירה, שפגש אי־פעם. ערב אחד הוא מגלה שסשה אוהבת גם מישהו אחר.
אחר כך מתגלגל סיפור אחר של אהבה ושל פרידה. שניהם שותים בלילות, ומתחלפים במגורים בדירה המשותפת כמו במשמרות במפעל. בימים שלו עם הילדה, נועם מראה לה ציפורים ומתעקש לדבר בעברית. בימים שבהם הוא נותר לבד, הוא מתגעגע לשתיהן. בזמן הזה פורצת מגפה עולמית. עכשיו נועם וסשה צריכים לשרטט מחדש את גבולות האהבה והמשפחה, ונועם מוכרח להבין מיהו בלעדיה.
הנס שלהם החל באסון גרעיני, כך נועם נהג לספר.
הם נפגשו בצ'רנוביל. סשה ערכה ראיונות עבור ארגון "רופאים ללא גבולות", והוא צילם כתבה לערוץ ישראלי על "האזור האסור" שמסביב לכור הפגוע.
היא חתכה את הפְרֵיים שלו בדיוק כשתיעד תיירות אמריקאיות בנעלי מעצבים — הוא שם לב ששתיהן נעלו מנולו בלאניק — פוסעות על שברי זכוכית בבית הספר הנטוש מספר שתיים, בעיירה פְּריפּיָאט. אור עכור, אפרורי, נשפך לתוך הכיתות דרך החלונות המנותצים. באותו יום, עשרים וחמש שנה לפני כן, הילדים נמלטו באמצע השיעור ונטשו את הספרים, שנותרו פתוחים על השולחנות. על הקירות הצבועים בבז' ובירוק חיוור אפשר היה להבחין בקושי בשרידי ציורים: ילדי הקומוניזם, בנים ובנות, אוחזים ידיים. מהנדסות בחלוקים לבנים ונהגי טרקטור רחבי חזה וחיוך, בונים עתיד של שוויון בזכות הקִדמה הסובייטית. ובפינת החדר ערמה של מסכות אב"כ, מידה קטנה. ווט א קטסטרופי, לחששו התיירות, או מיי גוד.
