ארון אייכנבלט , הבן של המורה יוסף ושל הגננת ריבה, רחוק מלהיות תלמיד למופת. חולמני, ציניקן, אורן אינו הנער המרשים או הבולט ביותר בחבורה. התפקיד הזה שמור לחברו הטוב בז.
בשנות השישים של המאה העשרים, על הכרמל, על רקע משפט אייכמן ומות אביו של ארון, הנערים עסוקים בפינות עישון, במסיבות תקליטים, בהתעוררות מינית ובהתאהבויות, מחכים שחייהם האמיתיים יתחילו. דווקא אז איום הסילוק מהגימנסיה היוקרתית והנוקשה שבה הם לומדים מרחף מעל ראשם. ולכן, ימים ספורים לפני טקס יום הזיכרון, הנערים נוקטים צעד נואש שעומד לשנות את חייהם כליל.
סימני שיניים הוא רומן חניכה ישראלי שבו משרטט עורך הארץ לשעבר ורוכב האופניים המדופלם חנוך מרמרי דיוקן של דור ושל תקופה, בימי השקט שבין מבצע קדש למלחמת ששת הימים.
מעדר יש לו, כך שארוֹן צריך רק מסור. הוא הולך אל בַּז, מדלג על שש המדרגות ברחבת הכניסה, שולף את העיתון מהתיבה ומצלצל בדלת. עוזרת לא מוכרת פותחת ואומרת שבז ישן. ארון מבקש להיכנס, אבל היא לא יודעת אם אפשר. עד שתחליט איך לברר הוא חומק פנימה, מטיס את העיתון המקופל אל שולחן הסלון וכמעט קולע, עולה לקומה העליונה, קופץ מעל לַייקָה, הכלבה האסטרונאוטית, ובלי לדפוק נכנס לחדר. בז ישן בפה פעור, עטוף בסדיניו, אפוף ברֵיחות הלילה. ארון פותח חלון ומרים את התריס. אור מעוור חורך את המיטה ובז קופץ לישיבה, מביט בשעון ומתגרד: "רבע לשבע, מה עובר עליך? אחד במאי היום! תן לעמֵלים לישון!"
