רומן פוסט-אפוקליפטי שמתרחש בתקופת ברונזה עתידנית, בעולם מרובה אלים.
בעולם בלי שמות ופנים, איש צעיר מחליט לשנות את גורלו. הוא מעניק לעצמו שם, ממציא לעצמו אל, מעצב לעצמו סיפור חיים, ובעקבות המעשה הזה - ממש כמו באפקט הפרפר - פורצת מלחמה שמאיימת להחריב את העולם כולו. בעצם לא את כולו, כי הניצולים המעטים שחוצים את האוקיינוס מגלים שמעבר לו מסתתר עולם נוסף, אחר, שמקבל אותם בתדהמה.
ביקום השסוע הזה מתרחשת עלילת הרומן הפוסט-אפוקליפטי או הפנטזיה הכנענית ברונז מאת אמיר חרש. הרומן כתוב בעברית שלא מפסיקה להשתנות, מדמות לדמות ומעולם לעולם, והופכת מעברית כמו-עתיקה, מרובת אלים ומיתוסים ופולחנים, לעברית כמו-מעודכנת אך לא פחות זרה ורבגונית.
יומיים לפני חג החושך, בשנת ששת אלפים חמישים ושמונה לאסון הגדול, בשיא החורף, קם פרח־כהונה וברח. אילוּ היה בנמצא מקום מסתור, עיר מקלט או שממה שכוחת אל, היה בבריחה טעם, אך כל שַעַל אדמה נשא שם אל. פרח־כהונה ידע כי סופו להיתפס, וכי עונשו יהיה חמור פי ארבעים מעונשו של רוצח. השמש שקע מהר, הגשם הכה חזק. בורות המים התמלאו. העיר תָמוּס־בָּנָה פתחה בפני החולפים בשעריה רק שתי אפשרויות: להאמין או למות. האם בצבצו מחשבות כפירה בליבו של פרח־כהונה בשנים עברו? קשה לדעת. תמיד ידע שהוא עצמו קיים, קיים כעובדה, קיים כאבן או עץ, ואילו ממשותם של האלים — של תָמוּס־אל, או של כל אל אחר — הייתה בעיניו שונה מממשותו שלו, פחותה ממנה, חיוורת. עדיין לא העז לחשוב מחשבת כפירה ברורה, ולחרוץ כי האלים הם אין, שהרי הבלתי נראה היה תמיד גלוי לעין. תָמוּס־אל עצמו התגלה בדמות פסל בזלת ענקי שפניו פני ציפור קפוצים, והוא עיוור, אוחז מספריים ביד ימינו ויושב על כיסא רם בלב מקדשו. ולא רק במקדשו נכח האל. בכל חושך התגלה תמוס. בכל שחור. בכל עצימת עין.
