בדידות או

נורית זרחי

  • עריכה: עליזה ציגלר
  • איור: טליה בר
  • עיצוב: טליה בר
תיאור

"יש אי-נוחות בשימוש במלה הזאת, כעין הודאה בחולשה. האם האחרים חשים כמוני, או שאני בעלת מיתר קרוע?

ניסיתי שלא להודות בזה, אבל כמו פיהוק, או שיעול, יש דברים שקשה להחביא.

ולוּ אדבר על כך, האם אפול לסוף העולם?" -

 

כך פותחת נורית זרחי את ספרה החדש, ממואר בשם בדידות או, אשר כשמו כן הוא: יש בו טקסטים על בדידות, וגם על שפע של נושאים שמעסיקים את הסופרת שאנחנו אוהבות כל כך, כמו בתים וכלבים וציפורים וגינות, והקיבוץ והציונות והאב והאם והאח והאחות, וגם סיפור על הילד עמוס (לימים, עוז) שלימד אותה לקרוא, וגם על שייקספיר והמלך ליר שלו, אבל לא הוא, אלא בנותיו: 

 

"התבוננותי בשייקספיר", כותבת זרחי בצניעות אופיינית, "מובן שאיננה מקיפה אפילו לא קמצוץ מן העניין. זהו ניסיון לתחוב ציפורן בתבשיל המכושף".

 

מוזמנות ומוזמנים לצלול לבדידות או - ספר שהוא עצמו תבשיל מכושף.

 

עוד מספרי נורית זרחי במגדלור

מתוך הספר

עוד מהדהד באוזני מה שאמרה לי אשה ששוחחתי איתה בענייני בדידות, אף פעם אני לא לבד וגם את לא. ישנו האיש בסוּפר שמברך אותך לשלום, ישנם השכנים, החברים כמובן ובני המשפחה. יש משהו מביש בשיחה על כך. בעיקר אם אתה לא נמצא על איזה אי מרוחק לבדך או במערה יוגיסטית. אני שואלת את עצמי האם נולדתי כזאת או שהבדידות נצברה בי כמו מים שטפטפו במערת הפְּנים במשך הילדות או השנים. 

במאה ה-18 היו מנדים אותי לו הודיתי בזה. הנימוסים הטובים לא התירו. המלך היה עושה את צרכיו בנוכחות השרים, אבל בדידות הייתה כנראה עניין עוד יותר אינטימי או מוכחש או לא קיים. עד כמה לתת פֶּה לבדידות? האם זאת תוצאה של חולשת אופי או של פינוק עצמי? כיוון שמוצאִי מבחינת הזמנים בארץ ישראל העובדת, ודאי שהיו אז נושאים חשובים מזה אלף מונים. מדוע החינוך העצמי לְאור המציאות הזאת לא נשא פרי? ואולי קיים זרם גדול של אנשים שאני משתייכת אליו, שחשים כך ועדיין נושאים עליהם את חותם המאה ה-18, הציונות, הקמת המדינה, המלחמות שעבר הציבור ובעיקר אלה שלקחו בהן חלק, נמנע מהם לבקֵע את הפרי הזה. אולי בגלל שהייתה אז הזדהות מוחלטת בין חוג מסוים של התושבים למדינה. אני מתקרבת באוטובוס ורואה ממרחק את שני הדגלים המתנופפים על מגדל המים – הדגל האדום והדגל הכחול-לבן – ליבי הולם מהתרגשות. אם אטלנטיס שקעה מבלי שמצאו לה שריד, כך שקעה גם יבשת הציונות של ילדותי. לקחנו חלק בעולם שהיום הוא בלתי ניתן לתיאור. ההזדהות עם המדינה הייתה רבה כל כך עד שהחוויות הציבוריות נחוו כאישיות לחלוטין. כששמעתי ברדיו את ההודעה על מציאת נפט בחֶלֶץ פרצתי בבכי מתוך התרגשות גדולה, הנה נגאלנו, המדינה ואני. 

 

***

 

עד היום אני רואה בעיני רוחי את ידיה של סבתא המנופפות לי מבעד לחלון המפויח, שהיה קבוע מעל הפתיליות. קצרת קומה וכבדה היא משתקפת מבעד למסך הפיח ומבעד לבורותי ביחס לחייה.

"שַצֶלוֹך", הייתה סבתא אומרת להסכמתה הנלהבת של אני, בת החמש, כשבאתי לבקר אותה בירושלים בהימלטי מן החינוך המשותף ומגיהינום האוכל הכפוי.

ידעתי שאילו הייתי תינוקת ספרטנית היו מטיחים אותי אל הסלע. בשנים הראשונות להקמת המדינה האידאה הייתה, "נפש בריאה בגוף בריא", לכן היה עליך לאכול את האוכל המוגש למען חוזקו וחסינותו של העם, וגם כהזדהות עם הילדים הרעבים ברחבי העולם.

כבר סיפרתי איך הייתי מבלה שעות רבות ליד השולחן כיוון שלא הורשיתי לקום משם עד שאגמור כל מה שבצלחת. ואם לא הצלחתי, היו המטפלות משכיבות אותי במיטה ומשאירות אותי לבדי בחושך בבית הילדים לצורכי חינוך.

אצל סבתא היה עולם אחר.

היא לא חשבה שהאוכל הוא אקט חינוכי, אפילו לא בתקופת הצנע אז הייתה משתפת אותי בחבילות שקיבלה מקרובים בדרום אפריקה: נקניק ושוקולד עם אגוזים, זה פחות או יותר מה שכלל התפריט שלה.