אהבתי לאהוב

שמעון אדף

  • עריכה: יגאל שוורץ, דקל שי שחורי ומוריה דיין קודיש
תיאור

ספרו של שמעון אדף, זוכה פרס ספיר לשנת 2012 על ספרו מוקס נוקס, הרואה אור בסדרת רוח צד לפרוזה עברית, המיועדת לספרים שחורגים מהנתיבים המוכרים של הספרות העברית העכשווית, בעריכת יגאל שוורץ, דקל שי שחורי ומוריה דיין קודיש.

 

כותב על הספר יגאל שוורץ:

בתום גלות של עשרים שנה חוזרת נוריאה חזן לעיירת הולדתה, במטרה לפגוש את אמה ואת אחותה, אולם בבית ילדותה גרה משפחה אחרת, ואיש אינו מזהה אותה. יתר על כן, היא מגלה שגופתה של נערה, ששמה נוריאה חזן, נמצאה עשרים שנה קודם, ביום עזיבתה. העולם שנוריאה חיה בו עבר שינוי מופלג. שיבוש גנטי פגם ביכולת ההתרבות של היונקים: השחלות ברחמן של הנקבות הפכו ליסוד עוין, התוקף את הגוף ומפורר אותו. משום כך שחלות הנשים נכרתות בלידתן ונשמרות במאגר כלל־מדינתי, אלמוני. כאשר הן מבקשות להרות, מאותרות עבורן שחלות המתאימות לזרעו של הגבר- בן הזוג או התורם, כי גם זרעם של הגברים נפגם ואינו יכול להפרות כל שחלה. התוצאה היא שנשים מביאות לעולם ילדים שאינם צאצאיהן הביולוגיים. בסבך הזה תרה נוריאה חזן - השייכת למסדר דמויותיו של אדף, הקרובות אצל האור, האופל והקודש - אחרי עדויות לעברה, שאולי הוא עברה של מישהי אחרת בכלל.

 

מנגד, בעולם שלנו, מנסה גבר מתבודד, העובד במרכז לטיפול בילדים עם מוגבלות שכלית ושקוע בלימוד אינטנסיבי, לגולל את קורות מפגשיו והיכרותו עם נוריאה חזן. אך הקשרים בין סיפוריהם מורכבים משנדמה לו, וייתכן שסיפורו אינו מה שהוא סבור שהוא.

 

אהבתי לאהוב [...] שואב אותנו לתוך עולם מרובה מישורים ומתעתע, שבו ה"מציאות" היא תוצר אלכימי של שברי זהויות - פרטיות, חברתיות ותרבותיות, והניסיון לייצב בתוכה "אני" יכול להתממש, אם בכלל, רק באתרים של אסון ופגיעה.

 

עוד מספרי שמעון אדף במגדלור

מתוך הספר

במרוצת גלותה במערבא שמעה שהקימו תחנת רכבת בעיירת הולדתה. היא תיכננה לנסוע אליה היישר משדה התעופה. בטיסה התעוררו דחפים אחרים, תמונות רעועות, מלהיבות, של ישיבות ארוכות עם חברות על מרפסות. שכרות איטית, עליצה, אל תוך לילות חמימים. תבוסות שהשנים הפכו לשעשוע, וזימונן אל ההווה יביא פורקן.

 
אבל בעיר המרכזית לא נקרו לה פרצופים מזוהים. גם לא כאלה שהיתה בהם יד הזמן. להוציא פרצופו של שף חסר מעוף שנשקף משלטי חוצות ענקיים. שיבה קפצה עליו עם התהילה. אולי היא, בתוספת משקפיים מעוצבים, העטו אשליית תבונה על הבעותיו מוכות הטמטום. מסימני התקופה שבינוניים שלקו בשאפתנות גדולה ממידתם ייעשו לגיבורים. ודאי שלא תצוץ לקראתה אישה מחברותיה. וכי מה חשבה, שהחיים ייעצרו בהיעדרה, ועם שובה ישובו לתקתק השעונים שחדלו כשעלתה על הטיסה. שכולן כמוה, שבויות ברגע המסוים של פעולת העזיבה הבהולה. משעה שנעשתה, הקיום מוגדר על פיה. מפץ גדול. הקיום הוא מילוט מתמיד מפני קיום.