בלי מחסומים

אני אומר לכם, המצב נהיה דפוק לגמרי," אמר ירדן בטון סמכותי. "אתמול אני יושב עם מישל, אתם זוכרים אותה, נכון?" שאל. הנהנו בידיעה שזה הולך להיות עוד אחד מסיפוריו חסרי הפואנטה, והוא המשיך: "בקיצור, לקחתי אותה ל'ג'ונו', המקום הקבוע שלי, מאה אחוז הצלחה. מושלם לקחת מישהי לכוס יין, להמשיך להליכה לילית קצרה ואז אליי הביתה." הוא צחקק את צחוקו המוזר והמוגזם, מרוצה מעצמו. "אנחנו מתיישבים בחוץ, המקום יחסית מלא, נהנים מהאוויר הנעים של הלילה. המלצרית ניגשת אלינו וישר אני הולך על מהלך 'המקצוען', יודע בדיוק מה להזמין. בקיצור, ישבנו איזה עשרים דקות ככה, מדי פעם היא עושה טובה ומרימה את המבט שלה מהפלאפון, אבל עזבו, נגיד שהיא קצת חסרת ביטחון, קיבלתי... אבל אני לא מצליח להרים את הערב! אז אמרתי, או־קיי, נלך על כל הקופה. סיפרתי לה על ההתנדבות בבית אבות, על איך שהצלתי את נמרוד מהתאונה, איך שהרמתי לאבא שלי את העסק -" "אבל לא הרמת לו שום עסק... וגם לא כזה הצלת אותי," קטע אותו נמרוד, והצחקוקים שלנו הפכו לצחוק מתגלגל. "בסדר, אחי! לשם ההרואיות," אמר ואז נזכר בכעס, "אפילו סיפרתי לה איך חסכתי חודשיים כדי לקחת את מאי לצימר ביום הולדת שלה!" "נו, אש, אחי, סיפורים באנקר," סיכם עידו.