המוח שלי ואני

יום אחד, עוד הרבה זמן, אם אני אצליח ואעבור את המרחק הזה, מתישהו, אני אעבור פה בדרך במקרה, נניח ברכב, ואני אעצור בצומת, בסיבוב רעננה, ברמזור, והאור יהיה כתום מהבהב, בגלל איזה קלקול או תקלה, ואני אביט בבית חולים לוינשטיין, ואני אזכר. תמיד אני אזכר. קודם כול באור שבקומה 2, מעל מגרש החנייה. איך מישהו עכשיו נכנס לשם, באמצע הלילה, ופורק שק של שאריות פאזל על השולחן, והאחות מתחילה לרשום תיק, מוקדם עוד לדעת אם המקרה הזה יתחיל להתחבר. מניחים אותו לישון במיטה ליד החלון. הוא לא עוצם את העיניים. מבטו בזכוכית אל תוך הלילה, לא נרדם בגלל המחשבות. האמבולנס. המעלית הכי רחבה בעולם. כיסא הגלגלים. הכיסא ליד החלון. נגזר עליו השקט הזה. הוא לא זוכר איך מדברים. הוא מחכה. צריך זמן. ועוד זמן. עד שהוא ילמד לדבר. צריך לתת לו המון שקט לפני שיחזור לו הדיבור. לפרקים. אני חושב שכל אחד מאיתנו, שהיה שם ויצא משם, יכול להעביר את הלילה במחשבות. כמו איזה בוגר מלחמה שעליה מדברים בלחש. בלי אותות מהמלחמה ההיא, רק אותות בגוף. הסלואו מושן במסדרון המוכר הלילי של מחלקה 2. ככה אני אעמוד ואחשוב. חצי שנה הייתי שם.