על היסטוריה, חירות, דיקטטורה

היסטוריה היא המוצר המסוכן ביותר שפיתחה הכימיה של האינטלקט. תכונותיה ידועות היטב. היא מייצרת חלומות, משכרת עמים, יוצרת עבורם זיכרונות כוזבים, הופכת את תגובותיהם למוגזמות, מתחזקת את פצעיהם הישנים, מייסרת את מנוחתם, מובילה אותם לשיגעון גדלות או לפרנויה, והופכת את האומות למרירות, למלאות רגשי עליונות, לבלתי נסבלות ולגאוותניות.

חירות היא אחת מאותן מילים מעוררות סלידה שיש להן יותר ערך ממשמעות; שמזמרות יותר משהן מדברות; שמבקשות יותר משהן משיבות; מין מילים שעשו כבר כל מיני "מקצועות", ואשר זיכרונן מוכתם בתאולוגיה, במטפיזיקה, במוסר ובפוליטיקה; מילים מצוינות לוויכוחים, לדיאלקטיקה, לרהב רטורי; מתאימות באותה מידה לניתוחים אשלייתיים, לעידונים אין־סופיים כמו לסיומים רועמים מאוד.

דיקטטורה - ראוי לציין שהדיקטטורה הפכה כיום מִדבקת – כפי שהייתה בעבר החירות [...] דימוי הדיקטטורה הוא התגובה הבלתי נמנעת (האינסטינקטיבית כמעט) של השכל כאשר הוא כבר לא מזהה בניהולם של העניינים את הסמכות, את הרציפות, את האחדות – סימני ההיכר של רצון מחושב ושל שלטונה של תודעה מאורגנת.