מה שנותר מאושוויץ

הופעת הספר מה שנותר מאושוויץ (1998) – חלקו השלישי של טרילוגיית "הומו סאקר" – מאפשרת לקורא הישראלי הצצה ראשונה אל נבכי המכונה הפילוסופית-פואטית של ג'ורג'יו אגמבן – מי שנחשב כיום לאחד מהוגי הדעות החשובים והמבריקים של תקופתנו.

המטרה המוצהרת של אגמבן במה שנותר מאושוויץ היא להתחיל לחשוב את אושוויץ כ"אדמה אתית חדשה", דבר שלטענתו לא נעשה עד כה, שכן הצורה אשר באמצעותה אנו תופסים את העד ואת העדות הייתה מוטעית. הכוונה היא להוציא את השואה בכללותה ואת אושוויץ כמרכזה מהחסימה הכפולה המגולמת בתפיסה הרואה את אושוויץ כבלתי ניתן לייצוג, ולחילופין, שאת מה שכבר מיוצג אסור להשוות.

הדרך שבה ניגש אגמבן לבעיה היא באמצעות העדות ודמותו של העד. אגמבן טוען שאושוויץ ממשיך להתרחש כל הזמן, שכן בלב המחשבה שלנו על אושוויץ מצויה לאקונה שהיא, מצד אחד, אופיינית לכל עדות, לכל מעבר מהחוויה אל השפה, כלומר מהחוויה אל ההוויה, ומצד שני, במחנה יש לה פיגורה, המוזלמן. "המוזלמן" – כפי שמדגיש אגמבן, העד השלם על פי פרימו לוי – שתיקתו היא-היא מה שנשאר מאושוויץ. העמדתו של המוזלמן כ"עד השלם" שייכת אמנם לפרימו לוי, אך מה שאגמבן חושף ומדגיש הוא עד כמה המוזלמן לא רק נושא את האמת על אודות המחנה, אלא גם מתפקד כפרדיגמה לביו-חיים של המודרניות המערבית, כפי שניסח זאת פוקו. יחד עם זאת, המוזלמן נותר אבוד, ועדותו של מי שהיה מוזלמן ושב לתפקד, להיות סובייקט, איננה עוד עדותו שלו. האמת שלו מצויה במקום שבו הוא עומד, כבר לא אדם אבל גם לא חי, ביולוגיה טהורה, חפה מכל סובייקטיביות. לפיכך העדות של המוזלמן והאמת של המחנה סובבות סביב ציר הסובייקטיביות והמקום של השפה בתוכו.

ג'ורג'יו אגמבן (נולד 1942) למד פילוסופיה באוניברסיטה של רומא בשנות ה-60, והיה מקורב לחוגים של אלזה מורנטה ופייר פאולו פזוליני. משנת 1986 משמש אגמבן כמרצה לפילוסופיה באוניברסיטאות שונות. כיום הוא, בין השאר, פרופסור לאסתטיקה במחלקה לאמנות ועיצוב ב-IUAV (ונציה), בעל מעמד של כוכב ומאסטר פילוסופי.

לספר מצורפת הקדמה, מאת ד"ר אורי ש. כהן, על כתיבתו של אגמבן.