סל קניות
סל הקניות ריק
חזרה לחנות"גדלתי בבני ברק. כתבתי ב'יתד נאמן'. הצבעתי ש"ס. הייתי בטוחה שאני בת חורין. הייתי הסוהרת של עצמי – ולא ידעתי שיש כלא", כותבת העיתונאית האקטיביסטית מירב עלמה סבר. מתוך החוויה הזאת צמח ספרה המדובר, איך היא אוחזת, המתבסס על עדויות שאספה ומגולל את סיפוריהן האמיתיים של נשים חרדיות.
על הפחד להעז לחשוב אחרת, על אתגרי הרווקוּת בעולם המקדש נישואין ומעודד ילודה בלחץ חברתי, על התמודדות עם הפקעת ההורות, עם אלימות ופגיעה מינית בתוך עולם סגור ומסוגר, בסיפורים המפנים זרקור אל החברה כולה.
הסיפורים מעידים על כך שגם במחוזות החברה הליברליים ביותר, התודעה שלנו היא בת ערובה של פרות קדושות ותפיסות מקובעות, שבויה במרוץ אחר סטטוס, אמונות ותפיסות עולם במסלול חיים שמוכתב מראש. בסופו של דבר, בלב הספר ניצבת השאלה: האם אנו חיים וחיות את החיים שבחרנו, או את החיים שעיצבו לנו עוד בטרם יכולנו לבחור?
"נא להסיר אותי מרשימת התפוצה!!!!"
כך, בזעם, כתבה לי אחת מנשות הקהילה הדיגיטלית במייל, בתגובה לניוזלטר שדיוורתי למאות נשים חרדיות שקראו את הטור שלי ב"יתד נאמן".
והיא המשיכה, "אישה שמעזה לכתוב על חברות כנסת חרדיות, שזה נגד גדולי ישראל, אני לא רוצה לקבל ממנה שום חומר בשום נושא".
קצפה יצא עלי בשל דברי הפתיחה, שבהם הזכרתי את רבקה רביץ, אם לשנים־עשר ומי שהיתה ראש סגל נשיא המדינה תחת ראובן ריבלין. רביץ ציינה בריאיון לתקשורת שהיא שואפת להיות חברת הכנסת החרדית הראשונה ולאחר מכן הבהירה שלא תפעל בניגוד לדעתם של רבני הקהילה ומועצת גדולי התורה. נתליתי בדבריה כבאילן גדול - הנה אישה, שהיא סמל לחרדיות הטהורה, אומרת שנחוצה נציגות נשית. לא במלחמה. לא בכוח. לא נגד גדולי הדור. כשהם יסכימו.
ובכל זאת חטפתי קיתון של רותחין. כי עבור האישה החרדית הממוצעת, גם התקווה לשינוי עתידי בנושא שנאסר בטאבו היא חטא.