גרסה כתובה להרצאה של הפילוסוף האיטלקי ג׳ורג׳ו אגמבן, מההוגים החשובים והמשפיעים בדורנו, שנישאה ב-2005 ב-European Graduate School בשווייץ. במהו אפרטוס? אגמבן מבקש לחשוב את יחסנו לאפרטוסים, למנגנוני ההשגחה והשליטה (בעקבות מושג ה"דיספוזיטיב" שמזכיר מישל פוקו בריאיון משנת 1977), ואת ה(אי)-אפשרות של שחרור מהם.
אגמבן ידוע בסדרת ספריו העוסקים ב-Homo Sacer (המבקרת באופן נוקב את המדינה המודרנית ודרכי פעולתה) ובדיוניו בתיאולוגיה פוליטית, מצב החירום וביו-פוליטיקה – דיונים המתקיימים מתוך דיאלוג מתמיד עם כתבי ולטר בנימין, יעקב טאובס, קרל שמיט, מרטין היידגר ומישל פוקו, לצד קריאה בכתבי הקודש היהודים והנוצריים – כל זאת מתוך חתירה רדיקלית לחשוב את האופק המשיחי של ימינו.
בהכללה נוספת של אותה קטגוריה רחבה דיה של הדיספוֹזיטיבים הפוקויאנים, אכנה דיספוזיטיב [כלומר אפרטוּס] כל דבר שביכולתו, בדרך כזו או אחרת, ללכוד, לכוון, להחליט, לשים מכשול, לעצב, לשלוט ולהבטיח את המחוות, הנוהגים, הדעות ואת מיני השיח של היצורים החיים. לא רק, אם כן, בתי הכלא, בתי המשוגעים, הפנאופטיקון, בתי הספר, הווידוי, בתי החרושת, הדיסציפלינות, האמצעים המשפטיים וכיוצא באלה – אשר חיבורם לכוח, במובן מסוים, מובן מאליו – אלא גם העט, הכתיבה, הספרות, הפילוסופיה, החקלאות, הסיגריה, השייט, המחשבים, הטלפונים הסלולריים – ומדוע לא – השפה עצמה, שאולי אינה אלא העתיקה ביותר מבין הדיספוזיטיבים, ואשר בה, לפני אלפי ורבבות שנים, מן הסתם בלי להבין את ההשלכות שסייע ביצירתן, נלכד, מתוך חוסר מודעות, פרימאט.
