לאט ובזהירות, הפכו בשנים האחרונות שיריו של אלי אליהו לקול הצלול, המופנם והמרגש שידעה השירה העברית החדשה. "עֵר בַּעֲלָטָה יָשַׁבְתִּי, כָּסַסְתִּי
אֶת נַפְשִׁי. הַמִּינוּס
בַּבַּנְק הִדְאִיג
אוֹתִי, וּמְנוסַת הַמִּלִּים,
וְאֶגְרוֹף הַלֵּב
שֶׁאוֹרֵב לִתְקֹף מֵעֵבֶר לַפִּנָּה."
החושניות של העולם מתחככת בעולמו האישי של הדובר, והופכת את השיר למצע של מאבקים נפשיים, אתגרים עקשניים – אך גם להשלמה פנימית עמוקה. "אֲנִי מְטַפֵּס מִקַּרְקָעִית הַלַּיְלָה / בְּעַקְשָׁנוּת שֶׁל צֶמַח הַמִּתְרַחֵק מִשָּׁרָשָׁיו", הוא כותב בשיר 'דמדומים' – ומזמין את הקורא לקחת חלק בפראותה של צמיחה ססגונית ונפלאה בספר שהוא מהיפים שראו אור בשירה העברית הצעירה.
אלי אליהו, בנו של נגר ונכדו של אופה, נולד בתל אביב וגדל ברמת גן. הוריו עלו לארץ כילדים בשנות החמישים מעירק. למד ספרות עברית ופילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב ועריכה ותרגום במכללת עלמא. הוא בוגר בית הספר לשירה הליקון 2004. אליהו ערך את מגזין הסטודנטים הארצי "אינטלקט", וכיום עורך חדשות ומאמרים באינטרנט.
שיריו פורסמו במוספי הספרות של ידיעות אחרונות ומעריב ובכתבי העת הליקון, קשת החדשה, מטעם, כרמל, הכיוון מזרח, משיב הרוח, מאזניים ושבו. "אני ולא מלאך" זכה במענק קרן רבינוביץ, וב-2008 זכה הספר בפרס לספר ביכורים מטעם משרד התרבות.
