הסופרת והעיתונאית הנורווגית סיגְרי סַנדבֶּרג פוחדת מהחושך. כדי להתמודד עם הפחד היא נוסעת לבקתת הרים מבודדת בקוטב הצפוני, ומבלה בה חמישה ימים בתקופה החשוכה בשנה, שבה השמש לא מופיעה כלל בשמיים.
בממואר הפיוטי חושך – דוגמה מובהקת לשילוב הייחודי בכתיבתה של סנדברג בין האישי למדעי – היא מנסה לברר אם החושך הפך למשאב מוגבל, ואיך הדחף האנושי לגרש אותו מונע מאיתנו לראות את שביל החלב. היא מונה את יתרונותיו של החושך, חוקרת את סכנות זיהום האור ואת השפעות האור והחושך על נפש האדם.
הממואר, בתרגום דנה כספי מנורווגית, מתכתב עם שיר ההלל לחוג הארקטי אישה בקוטב – יומנה של הציירת האוסטרית כריסטיאנה ריטר, אשר יצאה בשנת 1934 בעקבות בעלה לשהוּת של שנה בספיצברגן, אי מכוסה קרחונים, השוכן במחצית הדרך בין נורווגיה לקוטב הצפוני ושרוי בחשכה מוחלטת ארבעה חודשים בשנה.
הַבּיטו בתמונת לוויין של כדור הארץ. מקומות שפעם היו שחורים כלילה, מוארים עתה כמו עץ אשוח מנצנץ. אם תעשו זום על עיר, תראו זרקורים ואורות ניאון, פנסי מכוניות ותאורת רחוב. ואם תתקרבו עוד, עד לחדר השינה שלכם, תמצאו מן הסתם מנורות ומסכי טלוויזיה, טבלטים וטלפונים ניידים. אם אתם גרים בעיר ומביטים מהחלון, תגלו שערפל אפור-צהבהב מרחף ביניכם ובין שביל החלב. גם בלילה. גם בחורף. וגם בנורווגיה, ארץ לילות הקוטב.
משכבר הימים נלחם האדם בחושך – אבל האם ייתכן שבקרוב העולם יהיה מואר דיו? מה עושה כל האור הזה לנו ולכל עולם החי?
שמעתי על רופאים שמרכיבים משקפיים כתומים ואף נותנים אותם למטופלים שלהם כדי להתגונן מפני אור מלאכותי. אחרים נאבקים בזיהום אור בטענה שזכותו של אדם לראות שמיים זרועי כוכבים. בכפר ההררי הגבוה פִינְסֶה עדיין חשוך, ואפשר לראות שם את הכוכבים. יפה בו במיוחד עכשיו, בתקופה החשוכה ביותר בשנה. אני רוצה לנסוע לשם לחפש את החושך הטבעי, בחיפוש אחר יֶדע ושמֵי חורף – ולראות כמה זמן יהיה לי אומץ להישאר. כי הפרדוקס הוא שהפחד שלי כפול. אני פוחדת שהמקום יהיה מואר מדי, וחשוך מדי. והפחד הזה מהחושך מרתק ומשתק אותי, על כל פנים כשאני לגמרי לבדי.
אין דרך להגיע לפינסה ברכב, אני קונה כרטיס לרכבת.
