ממואר פילוסופי מעורר השראה של הסופר הבריטי ג'ון פאולוס בתרגום מופתי של עידן לנדו, המלווה בחיתוכי עץ מרגשים של אהרון ג'ונסון.
הממואר מתחיל כחשבון נוקב עם אב הסולד מהטבע הפראי, וממשיך למדע ולאמנות בתרבות המערב, שהקימו חומות של ניכור בין האדם לבין הטבע. פאולס משוטט בין נופי ילדותו, ציורים ויערות, ומוביל אותנו למסע אל מסתרי הכתיבה, הנמשלת לשיטוט ביער, ואל העצים של חיינו - אלה שפסחנו עליהם מבלי משים, ואלה שעוד נפגוש, יש לקוות, כמי שהתעוררו מתרדמה עמוקה.
פאולס מזכיר לנו את ההנאה שבללכת לאיבוד, את היופי בגנים - ובדמיונות - שאינם גזומים, ואת העונג חסר התכלית שבהיעדר כל תוכנית שהיא, בחיים כמו באמנות. הוא מפציר בנו - ומאתגר אותנו - להטות אוזן אל "האיש הירוק" בתוכנו, ולאמץ אל ליבנו את האינטואיטיבי, הבלתי צפוי, שחומק מכל מדידה או הסבר.
ג'ון פאולס (2005-1926) הוא מגדולי הסופרים במאה העשרים. בארבעים שנות כתיבה פירסם יצירות סיפורת ועיון (חלקן עובדו לקולנוע), ואוסף שירים שנמכרו במיליוני עותקים. כמו כן תירגם יצירות מצרפתית לאנגלית. ב-1979 זכה לתהילה עולמית עם פרסום ספרו אהובת הקצין הצרפתי, שעובד לסרט בכיכובה של מריל סטריפ.
העצים האלה היו בעצם הפילוסופיה האמיתית שלו, ואהבתו לפילוסופיה הממשית – עולם הרעיונות המופשטים – (כמו אהבתו לעורכי דין שלשונם חדה וחותכת כמזמרה) – לא היתה אלא פן של שנאתו לאי-סדר טבעי. פילוסופים טובים גוזמים את הכאוס של המציאות ומאַלפים אותו לתבניות קבועות, וכך מאלצים אותו להניב פירות טעימים יקרי ערך – או לפחות בתיאוריה. אחד מגיבוריו של אבי היה ברטראנד ראסל, והוא העריץ את מוחו החריף ואת חיבוריו הפילוסופיים הפופולריים יותר; אך היה לו יחס הפוך לנטיות הפוליטיות המאוחרות יותר של ראסל. כמעט כאילו הוא הניח לאחת מרצועות ההדליה שלו לצמוח כאוות נפשה, חילול של הדיבר האחד–עשר שלו עצמו: גְזום את העצים כולם.
***
יש משהו בטבעו של הטבע, בנוכחות המיידית שלו, ברושם הארעי שלו, בתסיסה היצירתית ובכוחות הצפונים בו, שתואם להפליא את האיש הירוק והפראי בנפש שלנו; והמשהו הזה מתפוגג ונעלם מרגע שערכו נגרע לכדי "עָבָריוּת" אוטומטית, למעמד של דבר הניתן לסיווג ותו לא, דימוי שצולם אז. "דבר" ו"אז" מושכים זה את זה. אם זה דבר, זה היה אז; אם זה היה אז, זה דבר. חסר לנו אמון בהווה, ברגע הזה, בראייה הממשית הזאת, כיוון שהתרבות שלנו אומרת לנו לבטוח רק במה שדוּוח לאחר מעשה, מוסגר באופן פומבי, שכבר נערך, הדבר שהוצב בבירור בנקודת המבט האמנותית או המדעית. אחד הלקחים העמוקים ביותר שעלינו ללמוד הוא שהטבע מטבעו מתנגד לכך. הוא מחכה שיראו אותו אחרת, בנוכחות המיידית הייחודית לו ומתוך הנוכחות המיידית הייחודית לנו.
