קימיה סאדר יושבת בחדר ההמתנה במחלקת טיפולי הפוריות בבית חולים פריזאי ומחכה לתורה. הסערה הרגשית שוטפת אותה בזכרונות, והיא מתחילה לספר סיפורים על משפחת סאדר לדורותיה - סבתה שנולדה בהרמון בן ה-52 נשים של הסבא-רבא שלה בצפון איראן, אביה הפעיל הפוליטי שלא רצה להתחתן, הילדות בטהרן, התהפוכות במדינה שמאלצות את הוריה להימלט ממנה, ההתבגרות הקשה בפריז ועד הרגע הזה, בו התקליטנית האיראנית-צרפתייה עומדת להיכנס להריון, ובדרכה המיוחדת להמשיך את המסורת המשפחתית ולמרוד בה כאחת.
קימיה סאדר שוזרת את המשפחתי בפוליטי, ומספרת באהבה ובצער, בהומור ובאירוניה על החיים באיראן, על קשיי ההתערות בארץ החדשה, על שייכות ועקירה, ועל התהום והגשר בין מזרח ומערב - על היותה דיסאוריינטלית.
נֶגאר גָ'וואדי נולדה באיראן ב-1969 למשפחה של משכילים שהתנגדו למשטרי השאה וח'ומייני והיתה בת 11 כשהגיעה לצרפת, אחרי שחצתה את הרי כורדיסטאן על גבו של סוס יחד עם אמהּ ואחותה. היא תסריטאית ומתגוררת בפריז.
אחדים מכם אולי כבר מכירים אותי, זוכרים את האירוע העקוב מדם שהתרחש ברובע ה־13 של פריז ב־11 במרס 1994. הוא פתח את מהדורת החדשות של ערוץ פראנס 2. הוא מילא את כל העיתונים למחרת, כתבות גדושות במידע כוזב ומעוטרות בתצלומים שלנו, כשעינינו מחוקות תחת מלבנים שחורים. אולי ראיתם אותי באחד מהם. אולי עקבתם אחרי הפרשה. מובן שיכולתי להתחיל בה. במקום לדבר על הדרגנוע,
יכולתי לספר לכם על מה שאנחנו מכנים במשפחה האירוע. אבל אינני יכולה. עדיין לא. לעת עתה, כל מה שעליכם לדעת הוא שאנחנו ב־19 בינואר, השעה עשר ועשרה ואני מחכה.
