אבא שלי, דב כרמי הוא ספר ביוגרפי אישי, סוג של ממואר של בת לאביה, אבל גם אירוע תרבותי באדריכלות הישראלית ולו בזכות הנפשות הפועלות בו: דב כרמי, בן אצולת האדריכלות הישראלית, מאבות המודרניזם בארץ וחתן פרס ישראל לאדריכלות; ובתו, המחברת, עדה כרמי־מלמד, מהבולטות שבאדריכלי הדור שאחרי הקמת המדינה, אף היא כלת פרס ישראל לאדריכלות.
זהו ספר על צביונה האישי של עבודתו האדריכלית של דב כרמי, שנפטר ב-1962, ועל יחסי הגומלין בין רישומים ובניינים - רישומים שליוו את יצירתו האדריכלית מתחילתה ועד סופה, ומרביתם לא פורסמו עד כה. הרישומים חיים בספר בכפיפה אחת עם שלבי התכנון של הבניינים, ומעידים על אדריכלות שלא צייתה במלואה לשום נוסח או מודל קיים, לשום אופנה; אדריכלות שניסתה ליישב את הסתירות בין קלאסיקה, מקומיות וטכנולוגיה, ונשארה תמיד אנושית.
לא זכיתי לעבוד עם אבי, אף לא פעם אחת, אפילו לא שמעתי אותו מרצה בטכניון או מנחה סטודנטים או משוחח עם לקוחות שעבורם תיכנן.... הוא היה מדבר עם העיפרון, וזה היה יותר ממלים... אני מתחילה לנהל עם עצמי שיחות על אבא, זיכרונות צפים ונסוגים לסירוגין. זיכרונות בקליפה קשה
בצילומים למטה: רישום של בניינים בתל אביב מאת דב כרמי. משמאל: עדה ורם כרמי, בתמונה מעליהם: האב, דב כרמי
