"החלל הוא כמו תערוכה גדולה במוזיאון הפתוח רק בלילה והכניסה אליו חופשית תמיד, אך המוזיאון כמעט ריק ובתערוכה מעטים בלבד צופים,
ֵ הגם שכולם ישנים במוזיאון מדי לילה."
כל אחד מפרקי ״אדם בחלל״ מתחיל בהתבוננות בשמי הלילה - הירח, שבתאי, צדק, כוכב הצפון או גלקסיות רחוקות - ונמשך בדברים ארציים אשר אור גרמי השמים או חשכת החלל מאירים ומעוררים: ציור של אישה יושבת לאור נר, ציור של אור שמש בחדר ריק, הליכה אל מעל הכוכבים במדרש והמחלוקות ההלכתיות והאסטרונומיות בנוגע לקביעת ראש החודש במשנה.
״אדם בחלל״ הוא ספר שנכתב בלילות. זהו ספר על הכוכבים מנקודת מבטו של איש ספרות. האדם שבכותרת הספר יכול להיות כל מי שהכוכבים יקרים ללבו, כל איש ואישה שמבקשים לחשוב על מקומם ביקום. דרור בורשטיין החל להתבונן בשמי הלילה לפני שלושים וחמש שנה.
"מן הגג, קומה אחת בלבד מעל דירתי, העיר נראית אחרת. מטרים ספורים כלפי מעלה, וצמרות העצים כבר נמצאות מתחת, כמו עננים בשעת טיסה. אפשר בקושי לראות פיסת ים רחוקה. בדרום-מזרח צומחים מגדלי המגורים הענקיים, שמן הרחוב לא משגיחים בהם, ומכאן הם נראים כחומת מגורים ענקית, שאורות מהבהבים מתוכה. להביט מבעד לְטלסקופ משמעו לוותר לכמה רגעים על כל אורות העיר והעולם הזה, אורות הארץ, לטובת כמה טיפות מהקילוח המתמיד של נהרות השמַים. "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיהו נה, א). טלסקופ דומה למרזב. כשאתה שותה מן המרזב אתה שותה רק מי גשמים. כל הברזים האחרים סגורים בעת השתייה הזאת. לעמוד על הגג לבד עם טלסקופ הוא דבר שאני זוכר כמותו רק מרגעי תפילה. אבל בתפילה אתה מבטא מילים ומוציא אותן למעלה. כאן אין מילים ואין בקשות וציפיות, ולכן גם אין כפירה ואכזבות. אתה נותן לאור להגיע אליך, וזה הכול. די לך בקיומו, בקיומך, ובחיבור ביניכם שהאור מאפשר."
