בספר ה-11 בסדרת הבלש הארי הולה של יו נסבו, הגיע הבלש אל המנוחה והנחלה: הוא נשוי באושר לרקל אהובתו, נהנה מתפקידו כאב מאמץ לבנה המתבגר אולג, גר בשכונה בורגנית ועובד לפרנסתו כמרצה מבוקש באקדמיה לשוטרים. וכבר שלוש שנים הוא לא שותה. הוא נחוש לדבוק בחיי המשפחה החדשים שלו, אבל הוא יודע מניסיונו שככל שחולף הזמן בנעימים, כך גדלים הסיכויים שמשהו ישתבש.
משהו אכן משתבש. פושע מטיל אימה על רחובות הבירה ורוצח באכזריות נשים שהוא מכיר בטינדר. צוות החקירה שבראשות קטרינה בראט לא מצליח להתקדם בפענוח התיק. הפרשה טורדת את מנוחתו של מפכ"ל המשטרה מיכאל בלמן, שלוטש את עיניו לכיסא שר המשפטים. היחיד שהוא יודע שיכול לתפוס את הרוצח הוא יריבו משכבר הימים, הארי הולה. כדי להכריח את הולה לנטוש את קן האוהבים החמים שלו, המפכ"ל אינו בוחל באמצעים.
הארי הולה נאלץ לחזור אל זירות הרצח, הדם והטירוף. האם רק בגלל לחציו של בלמן, או מפני שעולה בו הד רחוק של הרוצח הסדרתי היחיד שלא הצליח לתפוס בכל הקריירה המפוארת שלו?
הוא בהה אל תוך הריקות הלבנה. כפי שנהג לעשות במשך שלוש שנים כמעט. אף אחד לא ראה אותו, והוא לא ראה אף אחד. למעט בפעמים שבהן הדלת נפתחה והלחות נשאבה החוצה במידה מספקת כדי שהוא יבחין להרף עין בגבר עירום, כי הדלת נסגרה שוב והכול נעטף בערפל. בית המרחץ ייסגר עוד מעט. הוא היה שם לבד. הוא כרך את חלוק המגבת ביתר חוזקה סביב גופו, קם מספסל העץ ויצא, חלף על פני בריכת השחייה הריקה מאדם, נכנס למלתחות. שום מקלחת מטפטפת, שום שיחה בטורקית, שום כפות רגליים יחפות מטופפות על אריחי הרצפה. הוא התבונן בעצמו במראה. העביר אצבע לאורך הצלקת שעדיין ניכרה בפניו אחרי הניתוח האחרון. נדרש לו זמן להתרגל לפניו החדשים. האצבע המשיכה במורד הצוואר, על פני החזה, עצרה במקום שבו התחיל הקעקוע. הוא פתח את מנעול התלייה של התא, לבש את מכנסיו ואת המעיל מעל לחלוק הרחצה שעדיין היה לח. שרך את נעליו. וידא שוב שהוא לבד ורק אז ניגש אל התא עם מנעול התלייה עם קוד, שכתם של צבע כחול עליו. הוא התבונן רגע באקדח הגדול והיפה שהיה מונח בפנים, ורק אז לפת את הקת האדומה ותחב את האקדח לכיס המעיל. אחר כך הוציא את המעטפה ופתח אותה. מפתח. כתובת, ומידע יותר מפורט. דבר מה נוסף היה מונח בתוך התא. צבוע בשחור, עשוי מברזל.
