רוח רפאים

היללות קראו לה. כמו חיצים של קול הן חדרו מבעד לכל קולות הערב האחרים של מרכז אוסלו, נהמת כלי הרכב המתמשכת מחוץ לחלון, הסירנה הרחוקה שעלתה וירדה, פעמוני הכנסייה שזה עתה התחילו לצלצל. בשעת ערב זו, ולעתים גם מעט לפני הזריחה, היא תרה אחר מזון. היא העבירה את חוטמה מעל הלינוליאום המטונף שעל רצפת המטבח. במהירות הבזק רשמה לפניה את הריחות ומיינה אותם לשלוש קטגוריות: אכיל, מאיים או לא רלוונטי להישרדות. הריח החמוץ של אפר סיגריות אפור. הניחוח המתקתק, הסוכרי, של דם על פיסת צמר גפן. הריח המר של בירה שהדיף הצד הפנימי של פקק של בקבוק בירה רינגנֶס. מולקולות של אדי גופרית, סָלפֶּטֶר ודו־תחמוצת הפחמן הסתננו מתוך קופסית מתכת ריקה, עם מקום לכדור עופרת בקליבר תשעה מילימטרים ובאורך שמונה־עשר מילימטרים, כדור שנקרא, בפשטות, מָלָקוֹב, על שם האקדח שלו נועדו הקליעים במקור. עשן מבדל סיגריה בוערת עדיין, מגולגלת בנייר שחור שעליו הנשר הלאומי הרוסי ובעלת פילטר מוזהב. הטבק ניתן לאכילה. והנה שם: משב קל שנשא עמו ריח של אלכוהול, עור, שומן ואספלט. נעל. היא ריחרחה אותה. והגיעה למסקנה שאי אפשר לאכול אותה באותה קלות שבה אפשר לאכול למשל את הז'קט שבארון, זה שמדיף ריחות של בנזין ושל בעל החיים הנרקב שממנו הוא עשוי. מכיוון שכך, התמקד עכשיו מוחה של המכרסמת בשאלה כיצד תצליח לפלס דרכה בכוח על פני מה שמונח לפניה. היא ניסתה לעבור משני הצדדים, ניסתה לדחוק את גופה, שאורכו עשרים וחמישה סנטימטרים ומשקלו חצי קילו בקירוב, אבל לשווא. המכשול שכב על צידו, עם הגב אל הקיר, וחסם את החור שהוביל אל תוך המחילה שלה ואל שמונת גוריה העיוורים והקירחים שזה עתה נולדו וצרחו בקול הולך וגובר מרוב רעב לפטמות שלה. הר הבשר הדיף ריח של מלח, זיעה ודם. בן אדם. בן אדם חי־עדיין: אוזניה הרגישות קלטו מבעד ליללות הרעב של הגורים את פעימות הלב החלושות.