משטרה

הוא ישן שם בפנים, מאחורי הדלת.

  בתוך הארון הפינתי עמד ריח של עץ ישן, שרידי ירי ושמן לניקוי נשק. כשהשמש האירה את החדר מבעד לחלון, רצועת אור בצורת שעון חול חדרה דרך חור המנעול של הארון, וכשהשמש עמדה בדיוק בזווית הנכונה, ברק עמום הבהיק על האקדח שהיה מונח על המדף האמצעי.   האקדח היה מסוג אודסה רוסי, העתק של אקדח הסְטֶצְ'קין המוכר יותר.   הנשק הזה חי חיי נדודים, הוא נדד עם הקוּלָאקים מליטא לסיביר, נע בין מפקדות הפושעים השונות בדרום סיביר, היה בבעלותו של הָאטָמאן, מנהיג קוזאקי שנורה בידי המשטרה כשהאודסה שלו בידו, ומשם הגיע לביתו של מנהל בית סוהר בניז'ני טאגיל, שתחביבו איסוף כלי נשק. לבסוף הוברח הכלי המכוער והזוויתי הזה לנורווגיה על ידי רודולף אָסאייב, אשר בטרם נעלם היה בעל המונופול על שוק הסמים באוסלו בזכות האוֹפִּיוֹאיד דמוי ההרואין המכונה "פִיולִין". העיר שבה נמצא עכשיו הנשק, ליתר דיוק בהוֹלמֶנְקוֹלְוָאיֶין, בביתה של רָקֶל פַאוּקֶה. לאקדח האודסה יש מחסנית שיכולה להכיל 20 קליעי מקארוב בקוטר 18X9 מ"מ והוא יורה יריות בודדות וכן בצרורות. במחסנית נותרו שנים־עשר קליעים.   שלושה מהקליעים נורו לעבר סוחרי סמים מתחרים, אלבנים מקוסובו, אבל רק אחד מהם זכה להינעץ בבשר.   שתי היריות הבאות הרגו את גוּסְטוֹ הָנסֶן, גנב וסוחר סמים צעיר שמעל בכספו של אסאייב ושלח ידו בסמים שלו.   האקדח הדיף עדיין את ריח שלוש היריות האחרונות שפגעו בראשו ובחזהו של השוטר־לשעבר הארי הולה במהלך חקירת הרצח של גוסטו הנסן הנ"ל. וזירת הפשע היתה זהה, הַאוּסמַנסְגָטֶה 92.