ספרו השני של אסף שוּר, המסופר בפרקים קצרים, ובמרכזו מוטי, שאהב את מנחם כמו אח. כלומר, בעל כורחו.
"הרושם המרענן שמותיר הרומן בקוראו", כתב המבקר אריק גלסנר בבלוג מבקר חופשי, "נובע מההומור וההומור השחור שיש בו, מהקלילות בהולכת הסיפור, מהחדווה הצנועה שמתעוררת בנו כשאנחנו קוראים בספר שאנחנו חשים שכל מילה ומילה שנכתבה בו נכתבה במחשבה תחילה ובאחריות. ובייחוד נובעת הרעננות בזכות תגלית מפתיעה אחת ושתי תפניות עלילתיות חזקות שמחכות במהלכו לקורא, ושמעגנות את ההגות הפילוסופית המופשטת במציאות עלילתית קונקרטית. כי מנחם איש המעשה יעשה מעשה שאין ממנו חזרה [...] ואילו מוטי, המפנטז על אהבה גדולה, המעשה המכריע שיבחר לבסוף לעשותו יהיה דווקא בכיוון אחר, מפתיע".
כמה גדול הצורך להאמין, אפילו לדעת בוודאות, שיש שם מישהו מעלינו שמשגיח, שקובע, שפוקח עין צופיה על כל המעשים. לדעת שיש אבא, אפילו אבא רע, רק שיהיה. רק שיהיה לנו מכווין ומנווט, בוחן כליות ולב, בעל כורחנו עוד ניתן בפניו דין וחשבון. כי העולם דוהר מהר, דוהר בירידה, הצילו, הכל בלתי הפיך, אתם שומעים? בלתי הפיך. ואיך זה ייתכן שכל הדרך עד לראש הפירמידה כולם רק אנשים כמונו, שמהדסים באי-נוחות מבעד לימים וללילות, תופרים את עלילות חיינו טלאי על טלאי, ורק חשש אחד גדול אצלנו גם יותר מן החשש להיתפס, והוא החשש לא להיתפס, ליפול באין מציל, כל הדרך למטה ואין קרקעית.
