פרחים למשורר הלאומי

בְּרוּרְיָה הַקְּטַנָּה עוֹמֶדֶת נִרְגֶּשֶׁת בְּתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת הַקָּרָה וּמַמְתִּינָה לַמְּשׁוֹרֵר ח"נ בְּיַאלִיק. הַמּוֹרָה בָּחֲרָה בָּהּ מִכָּל הַתַּלְמִידִים לְקַבֵּל אֶת פָּנָיו, כִּי יֵשׁ לָהּ כְּתַב יָד יָפֶה בִּמְיֻחָד. בְּרוּרְיָה מְחַכָּה וּמְחַכָּה, וְאֵינָהּ יוֹדַעַת שֶׁהַמִּפְגָּשׁ עִם הַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי יִהְיֶה שׁוֹנֶה מִשֶּׁצִּפְּתָה.

פרחים למשורר הלאומי מספר על חיים נחמן ביאליק דרך שני מפגשים איתו שקרו באמת, ושזורים בו שירי ילדים של ביאליק שהפכו לנכסי צאן ברזל בספרות הילדים העברית.

את הספר כתבה הסופרת האהובה שהם סמיט בהשראת שתי פגישות של סבתה, ברוריה דביר לבית דופיין, עם ביאליק - אחת ברובנו, פולין (כיום אוקראינה) והשנייה בביתו בתל אביב. סבתה של סמיט העריצה את המשורר הלאומי כילדה והתרגשה מאוד לפגוש אותו. לימים הייתה מורה בארץ ישראל והנחילה את אהבתה לשירי ביאליק לתלמידיה ולבני משפחתה. ולי מינצי איירה את הסיפור כתפאורה למחזה, וכתבה את השירים המופיעים בו בכתב יד, בהשראת כתב ידה היפה של גיבורת הספר, שעוצב בשיעורי "כתיבה תמה". 

על הספר, שרואה אור לכבוד יום הולדתו ה-150 של ביאליק בהוצאת דביר (כיום חלק מכנרת זמורה-ביתן דביר), אותה הקים ביאליק באודסה בתחילת המאה העשרים, כתבה העורכת יעל גובר:
פרחים למשורר הלאומי הוא סיפור עכשווי על אהבת הכתיבה (ועל הסבל שלעתים כרוך בה), על אהבת שירה באופן כללי ושירת ביאליק בפרט, על אהבת העברית, וכמובן סיפור על החמצה, על אכזבה ועל תיקון. הוא לא ספר שירים במובן הקלאסי, אבל דווקא מכיוון שאינו כזה, הוא מצליח להנגיש את השירים הישנים והמקסימים ההם של ביאליק גם לצעירים שלא גדלו על “הנער ביער” ודומיו, ושאולי נרתעים מספרי שירה. שהם סמיט הצליחה לדלג מעל חרדת הקודש שאפפה את שירי ביאליק, שיבצה אותם לתוך עלילה סיפורית עדינה ומושכת, ואולי הצליחה “להציל” כמה וכמה שירים שהם בבסיס התרבות העברית ולהשיב לשכיות החמדה האלה את האהבה וההערכה שהן ראויות להן.