עצם הכתיבה הוא ספר חווייתי, קולח ומשעשע, לבעלות עניין בכתיבה ולאוהבות קריאה. נטלי גולדברג, תלמידת זן ומורה לכתיבה, מגלה בספר טפח ממנהגי הכתיבה של סופרים מפורסמים ומציעה תרגילים מגוונים וגירויים לכתיבה.
כתיבה, לדבריה, היא תהליך חושני המשתף את כל חלקי הגוף והנפש. על מנת לשחרר את החלק היצירתי שבנו, המייצר כתיבה, עלינו לשחרר את הראייה שלנו את העולם, ואת היד האוחזת בעט; כדי שנוכל לתת לכתיבה להינשא על כנפי המציאות והדמיון, עלינו לפנות זמן, לבחור מקומות מתאימים לכתיבה ולהתמלא בחוויות.
כותבת נטלי גולדברג:
בפעם הראשונה יכול להיות נחמד לקרוא את הספר ברצף. אפשר גם לפתוח כל פרק שהוא ולקרוא. כל פרק בנוי כך שהוא מהווה יחידה בפני עצמה. הירגעי בזמן שאת קוראת וספגי אותו בכל גופך ונפשך, כמו בתהליך פעפוע. ואל תקראי ותו לא. כתבי, בטחי בעצמך, התוודעי לצרכים שלך, היעזרי בספר הזה.
הייתי ׳ילדה־טובה׳ במרוצת שנות לימודי בבית הספר. רציתי שהמורים שלי יאהבו אותי. למדתי פסיקים, נקודתיים, נקודה־ ופסיק. כתבתי חיבורים במשפטים ברורים, משעממים ומסורבלים. באף אחד מהם לא היו מחשבה מקורית או רגש אמתי. השתוקקתי לתת למורים שלי את מה שחשבתי שהם רוצים לקבל.
בקולג׳ הייתי מאוהבת בספרות. אני מתכוונת שהייתי מטורפת על ספרות. הדפסתי שירים של ג׳רארד מנלי הופקינס שוב ושוב כדי שאוכל לשנן אותם. קראתי את מילטון, שלי וקיטס בקול רם ואחר כך מתעלפת לי על מיטתי הצרה במעונות. בקולג׳ בשנות השישים המאוחרות קראתי כמעט אך ורק סופרים זכרים, לרוב מתים, מאנגליה ומשאר אירופה. הם היו רחוקים מאוד מחיי היומיום שלי ולמרות שאהבתי אותם איש מהם לא שיקף את נסיוני. קרוב לוודאי שבתת המודע הנחתי שכתיבה היא לא התחום שלי. מעולם לא עלה בדעתי לכתוב למרות שבסודי־ סודות רציתי להינשא למשורר.
לאחר שסיימתי את לימודי בקולג׳ וגיליתי שאף אחד לא ישכור את שירותיי לקרוא רומנים ולהתעלף לי בעטיה של שירה, שלושה חברים ואני פתחנו מסעדה ובישלנו והגשנו ארוחות צהריים ממזון טבעי במרתף של ניומן סנטר באן ארבור, מישיגן. אלה היו שנות השבעים המוקדמות ושנה אחת בלבד לפני פתיחת המסעדה טעמתי את האבוקדו הראשון שלי. למסעדה קראו Naked Lunch על שם הרומן של וויליאם בורוז – ״רגע קפוא שבו רואים כולם מה נמצא בקצה כל מזלג ומזלג.״ בבוקר אפיתי מאפינס עם צימוקים ומאפינס עם אוכמניות או אפילו עם חמאת בוטנים כשהתחשק לי.
