בספר המשך לממואר הסיפור שלי חולקת מישל אובמה, לשעבר הגברת הראשונה של ארצות הברית, חוכמה מעשית ואסטרטגיות לשמירה על תקווה ועל איזון בעולם חסר הוודאות של ימינו.
בטקסט גלוי וכן, בוחנת אובמה שאלות שרבים/ות מאיתנו מתחבטים/ות בהן: איך לבנות מערכות יחסים כנות שיאריכו ימים? איך לשאוב כוח ולמצוא תחושה של קהילה גם כשיש בינינו חילוקי דעות? באילו כלים אפשר לפעול כדי להיטיב להתמודד עם תחושות של פקפוק עצמי או חוסר אונים?
אובמה שואבת מניסיונה כאם, בת, בת זוג, חברה וגברת ראשונה ומספרת על ההרגלים ועל העקרונות שפיתחה, שמסייעים להסתגל בהצלחה לשינויים ולהתגבר על מכשולים שונים, ומשתפת בחוכמה שצברה העוזרת לה להמשיך לברוא את הסיפור שלה. היא מפרטת מה חשוב בעיניה בהתנהלות היומיומית: להתחיל בטוב, להגביה עוף ולבנות קבוצה של מנטורים וחברים שאפשר לסמוך עליהם. בהומור, בגילוי הלב וברוך האופייניים לה היא בוחנת סוגיות הנוגעות לגזע, למגדר ולנראוּת, ומעודדת אותנו להתמודד עם הפחדים שלנו, לשאוב כוח מהקהילה ולחיות חיים אמיצים.
בשלב מסוים בילדותי התחיל אבא שלי להשתמש במקל הליכה כדי לשמור על שיווי משקל. אני לא זוכרת בדיוק מתי הופיע המקל בביתנו בסאות סייד בשיקגו - הייתי אז בת ארבע או חמש, כנראה - אבל פתאום הוא היה שם, דק וחזק, עשוי עץ כהה וחלק. הוא היה אחד הוויתורים הראשונים של אבי לטרשת נפוצה, שגרמה לו צליעה חמורה ברגל שמאל. המחלה פגעה בגופו לאט, בדממה, וככל הנראה זמן רב לפני שקיבל אבחנה רשמית. היא כרסמה במערכת העצבים המרכזית שלו והחלישה את רגליו בזמן שעסק בענייניו: עבד במפעל סינון המים העירוני, ניהל משק בית עם אמי וניסה לגדל ילדים טובים.
***
למדתי שמותר להכיר בעובדה שערך עצמי כרוך בפגיעוּת ושמה שמשותף לנו כבני אדם עלי אדמות הוא הרצון העז לשפר את חיינו, תמיד ובכל מצב. אנחנו נועזים יותר באור. כאשר אנו מכירים את האור שבתוכנו, אנחנו מכירים את עצמנו. אנחנו מכירים את הסיפור שלנו בדרך כנה. מניסיוני, היכרות כזאת עם עצמנו בונה ביטחון עצמי, והביטחון הזה נוסך בנו רוגע ומאפשר לנו לשמור על פרספקטיבה, ואלה מובילים בסופו של דבר ליכולת ליצור קשר משמעותי עם אחרים – ומבחינתי, זה הבסיס לכול. אור אחד מזין אור נוסף. משפחה חזקה אחת מעניקה כוח למשפחות נוספות. קהילה מעורבת אחת יכולה להניע את הקהילות שסביבה. זהו כוחו של האור שבתוכנו.
