הם ייבשו ביצות, סללו כבישים, בנו קיבוצים, לחמו ווהקימו מדינה וצבא, אבל את המלחמה בינם לבין עצמם הם לא שרדו. אסף ענברי, מחבר הטנק והביתה, מספר כפי שלא סופרו מעולם את קורותיהם של אבות השמאל הישראלי - יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה - בשעה של מבחן היסטורי חד פעמי.
אמצע המאה העשרים. המלחמה הקרה. היהודים מקימים מדינה, וצריכים לבחור צד. הבחירה בין ברית המועצות לבין ארצות הברית תקבע את דמותה של החברה הישראלית: האם זו תהיה חברה סוציאליסטית, אידיאולוגית, מגויסת או חברה קפיטליסטית, מערבית, בורגנית.
ענברי משרטט את נפשם השסועה והמתייסרת של שלושת המנהיגים - בין חלומותיהם המשיחיים על גאולת האדם להתפכחות הכואבת והמרה מהקומוניזם הסובייטי, בין סגפנות איומה ומסירות לרעיונות נאצלים לקנאות חשוכה ורודנות הרסנית בחיי היום יום.
"יצירה ספרותית מעוררת סערה רגשית, היסטורית ואף עכשווית, המציבה בפני קוראיה שאלות מורכבות על נאמנות ובגידה, ציונות ויהדות, אמונה וכפירה" (דב אלבוים)
מנהיג הקיבוץ המאוחד, יצחק טבנקין, שכב על מיטת שדה מתקפלת במרפסת הסגורה. הוא שמע את אֶווה מתהלכת בסלון, והתעורר בבהלה: בחלומו, הצעדים היו צעדי השוטרים של הצאר, שבאו לקחת אותו או את אביו. מבעד לתריס הסתננו פסים של בוקר. הוא נזכר מי שולט עכשיו ברוסיה, ונרגע.
שבע שנים הוא לא היה בעין חרוד, מאז שעזב את אווה ואת ארבעת ילדיהם לטובת חוּמה, חברתו לחיים הפוליטיים. ודווקא עכשיו, כשאירופה דוהרת למלחמת עולם שנייה, הוא עזב את החיים הפוליטיים וחזר הביתה.
