שלוש שפות מדוברות בביתה של ציפי – שאמה רצתה לקרוא לה על שם אחותה, פייגלה, אבל אביה התעקש לתת לבתו שם עברי – בספרה השלישי של הסופרת והמתרגמת מיידיש לעברית רחל שליטא, שנבחר לרשימה הארוכה של פרס ספיר לשנת 2023.
הוריה של ציפי, שגדלה בשיכון חדש בפאתי תל אביב בשנות החמישים של המאה העשרים, קנאים לשפת המקום, אבל היידיש נשארת שפתם האינטימית והיא חודרת למרחב השפה המשפחתית. ציפי גדֵלה בין העברית, שהיא חייבת לדעת לקרוא ולכתוב היטב, לבין שפה שהיא רק שומעת ומנחשת את משמעויותיה, ולא אמורה להבין או ללמוד.
לשתי אלה מצטרפת שפה חדשה – מילים שההורים ממציאים כדי לדייק סיטואציות, רגשות, חפצים. זוהי שפה פרטית לשימושם היומיומי של שלושת בני המשפחה הקטנה, ודרכה נרקם סיפור משפחתי שיש בו סוד ואובדן, געגועים וגם לא מעט הומור: אומרים "טרנצלה" במקום מצב רוח רע, "סטרצס" במקום סיוטי לילה, "קלגסים" במקום נעלים אורתופדיות ו"הרצלה" במקום עציץ שנותן עלה חדש פעם בעשור; "שקטולקה" היא קופסת עץ שמכילה מכתבים ותמונות, טבעת זהב, מסמכים משם וסודות, ועוד ועוד מילים שבאות במקום מילים בשפות אחרות. ממילה למילה מצליחה רחל שליטא לצייר את מלוא מורכבותה של המשפחה ולהאיר בהסתכלות מאוחרת את משמעותה והשפעתה של השפה הייחודית הנוצרת במשפחה על החיים ועל הנפש.
אני יושבת עם אמא על המיטה הגבוהה באפלולית של החדר הגדול. אנחנו צמודות זו לזו. הראש שלה נשען על הכתף שלי ואני מחזיקה אותה מאחור, תומכת לה בגב. רק כך היא מצליחה לנשום. לשבת בכוחות עצמה היא כבר לא מסוגלת. מסביבנו מיטות־מיטות בשורות ישרות, נבלעות באור הנמוך - עוד חולים סיעודיים שכבר אינם יכולים לקום מהמיטות. כולם ישנים עכשיו. החלונות מוגפים, קשה לדעת אם יום או לילה. קשה לאמוד כמה זמן אנחנו כבר יושבות ככה, עם הרגליים באוויר.
