הימנעות, רומן הביכורים הקצבי והסוחף של גדי ששון, עוסק בבניית תא משפחתי בישראל, מלאכה סיזיפית שרבים לא עוצרים לחשוב על המחירים שהיא עלולה לגבות מהם: החל באובדן האינטימיות הזוגית, דרך ניכור הורי ועד לאובדן שפיות.
העסק של עמליה חביביאן נסגר, בן זוגה נפרד ממנה, גם המועדון האהוב עליה עומד לנעול את שעריו. כאשר היא מגלה כי חלתה בסרטן היא רואה בכך אות משמים ומסרבת לקבל טיפולי כימותרפיה שיכולים להציל את חייה.
היא מחליטה לבקר את אחיה התאום אדם שגר בלונדון. הביקור חושף את סיפורה מכמיר הלב של משפחת חביביאן, שנפילתו של הבן הבכור באסון צור הראשון עיצבה מחדש את עולמה. ניסיונותיו של אדם לגרום לאחותו לדבוק בחיים יהפכו את הביקור לסדרה של ויכוחים רווי התחשבנויות, שבמהלכם יחשפו השניים סודות מבישים מעברם ויבינו עד כמה הנרטיבים שלהם שונים זה מזה.
אני עומדת במרכז הרחבה הגדולה ואני, יש זרקור לבן שמצביע לי על הראש. ואני, יש לי בום־בום בלב, שאני מתה. ואני, מתחילים לי זרמים נעימים בגוף כי הכדור מתחיל לעלות. ואני חושבת לעצמי שטוב שבאתי על בטן ריקה. אז אני מחייכת בעיניים עצומות, כי כבר ברור לי שהלילה הזה הולך להיות היסטרי.
סחתיין עלי, שבאתי להיפרד מהמקום הזה, ממש כמו שעושים עם חבר טוב שעוזבים. אני רוקדת את הדי־ג'יי עם עצמי, עדיין עם עיניים עצומות. הביטים של הבס מכים לי בבטן, כאילו אני זאת שמפיקה אותם. אני כאילו מזיינת את הדי־ג'יי, ואני, עור הפנים שלי נעשה חמים ורך. הוא מעלה את הקצב וזה נעים לי. הוא יודע מה אני אוהבת. הוא קורא אותי ומנגן רק בשבילי.
ואז קורה מה שאני הכי לא אוהבת שקורה. באמת שאפשר להתחרפן מזה. אין לי מושג למה, אבל מישהו משחק עם המנורות ונותן שטיפה כזאת של אור־לבן־בית־מרקחת וכל האקסטה מתרסקת לי מהמוח ונופלת לרגליים. למה, זונות? כאילו, מה הפריע לכם?
