על קברים ותענוגות אחרים

ביום חמישי, בשעת אחר צהריים מוקדמת, הלום מצרחות השוק ומריחותיו, טיפסתי בצעדים יגעים בשדרה הראשית של העיר. סנדלי דבקו במרצפות האבן שהותכו על ידי השמש הבוהקת. ידי היו עמוסות בשקיות של ירקות ושל דגים.

ופתאום שלומי... עוף הנבלות של המשפחה עמד מולי וחסם את דרכי. בעלה של לבנה, אחותי הצעירה, היה לבוש שחורים, הדורים למדי, ופניו החיוורות עגמומיות. "מה קורה? לאן אתה הולך, לבוש כמו פינגווין?" שאלתי בעליזות. "מה זאת אומרת?" ענה משתומם. "לאן אני כבר יכול ללכת במצב נורא שכזה?! ברור... אני הולך להלוויה שלך!" נדהמתי מהחוצפה. העכביש המקריח הזה היה צעיר ממני בשבע שנים, והנה, הוא מביט ישירות בעיני ומספר לי שאני כבר מת. "להלוויה שלי, אמרת?" סיננתי. "ראית פעם בר מינן חוזר עם קניות מהשוק?!" "זה נכון," מלמל במבוכה, "אבל כולם, המשפחה, החברים, כולם... נמצאים כבר בבית הקברות. מחכים לגופה שלך שתגיע. אמרו שהיו עיכובים בחדר המתים של בית החולים ושלחו אותי לברר מה קורה... אמא שלך בוכה כמו על נהרות בבל!" הידיעה הזאת, שכל אוהבי ומכרי קשרו לקבור אותי ביום חמישי בשבוע בשעת אחר הצהריים, ערערה אותי לחלוטין. לפחות יכלו להתייעץ, לשמוע מה אני חושב. הרי הם מתכוונים להניח את הגוף שלי בבור ולכסות אותו בעפר. האם לא עלתה בדעתם האפשרות שיש לי תוכניות אחרות? אולי חשבתי להתנגד, או לפחות להביע מחאה?