ידידי מרחוב ארנון

מתוך מכתב לקוראי ידידי מרחוב ארנון, לאה גולדברג: 

הסיפורים שבספר הזה נכתבו בצורה קצת אחרת מאשר סיפורי האחרים: בספר זה יש הרבה מאוד דברים שבאמת היו באמת. ראשית כל גרתי אז בתל-אביב ברחוב ארנון ומספר הבית שלי היה 15 ובאמת בפינת הרחוב היה בית כחול. חושבת אני שעומד בית זה על תילו עד היום, אבל אם הוא כחול או צבעו אותו בינתיים באיזה צבע אחר אינני יודעת כי כבר מזן לא נזדמן לי לעבור ברחוב ארנון. ועוד: גם ידידי הקטנים מרחוב ארנון כולם היו במציאות כאלה כמו שתיארתי אותם, והיינו ידידים. רותי ויונה, למשל, היו באמת תאומים וקטנים. עכשיו הם עוד תאומים אבל גדולים. וכל הילדים האחרים היו אז באים אלי והיינו משוחחים בעיקר על העניינים שלהם, כי, עלי להודות, שענייניהם עניינו אותי הרבה יותר מאשר ענייני שלי – אותם. אשר למעשים, אני מתכוונת לסיפורי המעשים על סוכריות שזרעו רותי ויונה בגינה ועל החמור ועל החתול הצמחוני – קשה לי לומר עכשיו אם באמת היו כך כמו שסיפרתי או אולי המצאתי חלק מן הסיפורים. דבר אחד אני זוכרת (הרי כל זה היה מזמן מזמן) שהחתול הצמחוני היה יצור שהכרתי אותו באמת מקרוב: יום יום הייתי רואה אותו מבעד לחלוני כשהוא אוכל עשב בגינה של השכנים. אך לגבי דברים אחרים כאמור, קשה קצת לקבוע מה קרה אז באמת: לי, משל, נדמה שרותי ויונה לא זרעו סוכריות בגינה, אבל רותי ויונה בעצמם, אחרי שקראו את הספר, אמרו לי שכך היה באמת. והנה לך ודע מה היה ומה נדמה לאנשים אחרי שהם קראו זאת על עצמם באותיות דפוס