"במשך זמן רב לא מצאתי דרך לבטא או לומר בבהירות את הסוד שעומד בלב עבודתי: שאף על פי שהמגדר ממלא תפקיד מרכזי בסיפור שאני מספרת, אין זה סיפור על מגדר אלא סיפור אנושי. לכן שיניתי את הכותרת", כותבת הפסיכולוגית וההוגה הפמיניסטית החשובה קרול גיליגן בספרה החדש, בקול אנושי (In a Human Voice), שכותרתו מחליפה את המושג בקול שונה, שטבעה גיליגן בספרה פורץ הדרך משנת 1982.
גיליגן, הנחשבת למייסדת זרם הפמיניזם התרבותי, קובעת שהקול האנושי אינו שונה מן "הקול הגברי" אלא מן הקול הפטריארכלי, זה התובע מנשים דאגה לזולת, ומגברים – דאגה לעצמם. הקשבה לקול האנושי היא התנגדות לפטריארכיה על הבינאריות (גברי/נשי) וההיררכיה (גברי מעל נשי) שעומדות ביסודה. לקול האנושי, טוענת גיליגן, יש פוטנציאל פוליטי חשוב, משום שהבינאריות וההיררכיה נוגדים את רעיון הדמוקרטיה: ההנחה שלכל אחת ואחד יש קול, ושכל הקולות שווים. לכן הכרה בקול האנושי הכרחית לקיומה של הדמוקרטיה.
בקול אנושי מצטרף לשני ספרייה הקודמים של גיליגן שראו אור בעברית: בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה (ספרית פועלים, 1995) ולהצטרף להתנגדות.(הקיבוץ המאוחד, 2016). פתח דבר למהדורה העברית (לצידה של גיליגן) ועריכה מדעית: צבי טריגר.
אחת התובנות העמוקות ביותר שהגעתי אליהן במהלך עבודתי היא שהתנאים ההכרחיים לאהבה והתנאים ההכרחיים לאזרחות בחברה דמוקרטית חד הם. שתיהן תלויות בקול, ביכולת לתַקשר את החוויה שלנו, וברצון העז שלנו לחיות בתוך מערכות יחסים, לא לבד ולא מאחורי חומות של שתיקה [...] אנחנו יצורים שבנויים מטבעם ליחסים ולתגובתיות. אנחנו נולדים עם קול ועם הרצון להיות מעורבים ולהיענות לאחרים. כבר אין טעם לשאול איך אנחנו זוכים באנושיות שלנו. השאלה צריכה להיות איך אנחנו מאבדים אותה.
