עריכת שבעה ימים אביב בשנה "היתה מסע קטן בנבכי מוחה המבריק, הנדיב ומלא ההומור של סיון בסקין. אני מקנא מראש בכל מי שיתוודע אל הרוח הגדולה הזאת: צפוי לכם/ן מסע מסחרר", כתב דורי מנור על הממואר שלפנינו, ספר הפרוזה הראשון בסדרת ה-21 - קלאסיקות לאלף השלישי.
בסתיו 2021 חזרה המשוררת והמתרגמת סיון בסקין לביקור בעיר הולדתה, וילנה, אחרי שנים ארוכות של זיכרון ושל געגוע. הגעגוע הזה הוא שהוליד את הממואר שלפנינו, שהוא גם ממואר של עיר וממואר של תקופה. דרך הסיפור הפרטי שלה - סיפור ילדותה ונעוריה של משוררת, הכרוך ללא הפרד בסיפורן של ארץ ושל עיר - היא מבטאת געגוע קיומי המוכר לכולנו: ערגה לילדותנו, למשפחות שמהן באנו, לנוף שבו גדלנו, לסבתא ולסבא שאינם, לעבר מציאותי ומדומיין, ולדורות נשכחים שצעדו לפנינו בעולם הזה.
בליטא, כתבה לאה גולדברג, יש "שבעה ימים אביב בשנה". תחת ידיה של בסקין הופכת ליטא למטפורה עקרונית ועל-זמנית לצומת של רב-תרבותיות, של יהדות ושל אהבת ספרות.
סוף ספטמבר 2021. מאחוריי - ספר כמעט גמור של רשימות, שכולן מובילות אותי, כך או אחרת, לעיר הולדתי, וילנה. לפניי - אתר חדשות ליטאי. אני עוקבת במתח אחרי התבטאויותיה של אישה אחת, בת גילי פחות או יותר, בלונדינית עם משקפיים מרובעים בדיוק כמוני: אינגרידה שימוֹניטֶה, ראשת ממשלת ליטא. מצב המגפה בארצה הולך ומחמיר, והיא שוקלת להכריז על סגר חדש. היא זו שתחליט אם אראה את עירי בעוד כמה ימים. מועד הביקור הולך וקרב. האם חיכיתי תשע־עשרה שנה רק כדי שהווירוס הארור הזה ימנע ממני עכשיו לאַפֵּס את מונה הזיכרון?
***
מעיר אמיתית שגדלתי בה, היא הלכה ונעשתה לאגדה: עיר הסֵפר. ירושלים דליטא. אתונה של הצפון. אלכסנדריה מושלגת, שספריותיה שוב אינן עולות באש. כתבתי עליה בלי לראות אותה, על דלק של שירה וזיכרון בלבד.
