"שדה התעופה היה בעיני רוחי הילדית הצטלבות מושלמת בין חיים ומוות. באותו מקום - שלאחר מכן למדתי כי קוראים אותו הטרמינל - נראה כי הנפש מתגלגלת גלגול נוסף, משילה מעליה נעליים וחגורה וז'קט לטובת כרטיס מעבר לעולם אחר הבא עליה".
זמנים, גופים, לשונות ומקומות נשזרים בבית הנתיבות אל מסע חייה של אישה צעירה. לצד ההווה, על אהבותיו ואכזבותיו, נחקר גם עבר משפחתי שבו עדיין פועמים בחוזקה חוויית ההגירה וכאב השפה שנולד ממנה. עמם נפרש גם עתיד אפשרי של המקום שבו היא חיה, המתגלם כבר עתה באתרי הבנייה ובאוטובוסים, על חוף הים, העירוני - ושל הנוף הנפשי. כל אלו משמשים מצע ברכבת הקלה ובהשתנוּת המתמדת של הנוף לחשיבה על הגוף האנושי, על אינטימיות ועל אלימות.
יצירת ביכורים פרגמנטרית וייחודית של זהר אלמקייס - ילידת רמלה, חיה בין יפו לניו יורק, חוקרת, כותבת ומתרגמת.
חשבתי על ערבית. צורות השפה ניחמו אותי, האופן שבו משפטים נבנים ומתרסקים. חשבתי על המשפט הוא פַאהְם עלי. משהו בו מתרחק ומתקרב בו בזמן. הוא אינו מבין אותי, אלא עליי. הוא מבין דבר־מה על אודותיי, הוא מבין על אודותיי דבר־מה שאיני מבינה בעצמי. מבין מתוך קרבה שהיא מרחק, מבין מתוך שהוא מזדהה עמי אבל גם צופה בי. הוא פאהם עלי.
אני מרגיש שאת משלימה אותי וגם דומה לי, אמר. איכשהו, אמר, והמילה שרטטה במדויק את דרכה של השפה לצייר דרך, מן המקום שבו הוא נוכח אל החוץ. המילה איכשהו נתפשטה כמו תמנון שזרועותיו חצים, מן היחיד העומד ניצב, ניצב בפינת הרחובות נווה שאנן וראש פינה, ניצב בפינת הרחובות קינג ג'ורג' ואלנבי, ניצב בפתחו של בית הקולנוע, הלאה אל החוץ, דרך מעורערת, נלוזה. וכך השתרטט בעיניי כי הוא פאהם עלי. מבין דרכי ועליי. מבפנים ומבחוץ.
