עם נפילתה של אשה אלמונית אל נהר הסֵן מתחילה גם נפילתו של ז'אן-בָּטיסט קְלַָמַנְס, אולי הדמות העמוקה, האפלה ורבת-הפנים ביותר שיצר אלבֶּר קאמי, חתן פרס נובל לספרות.
קלמנס, הפרקליט המצליח ואיש החברה ההולל, נופל מאוויר הפסגות של פריז למקום הנמוך ביותר באירופה. בְּבָּר מלחים מפוקפק באמסטרדם, הוא מגולל בפני עובר אורח מזדמן את סיפור חייו ונפילתו, סיפור שהוא גם התוודות על חטאיו וגם כתב אשמה נוקב נגד המין האנושי.
קאמי דוחס לרומן קצר זה כמה מהמיתוסים המכוננים של התרבות המערבית וגם ביקורת על חוגי האינטלקטואלים בצרפת, השָׂשים להאשים, לשפוט ולקשור אל עמוד הקלון אפילו את מי שהיו רק אתמול חבריהם - רמז עבה לז'אן-פּול סארטר וחבורתו, שתקפו את קאמי על התנערותו מן הקומוניזם הסטליניסטי.
הנפילה, שראה אור ב-1956, הוא הרומן האחרון שכתב קאמי, אחרי שתיקה ספרותית ארוכה. שנה אחר כך זכה קאמי בפרס נובל לספרות, וב-1960 נהרג בתאונת דרכים. בישראל, עיבד השחקן והבמאי ניקו ניתאי את הרומן להצגת יחיד מצליחה באופן חסר תקדים, אשר הועלתה במשך שנים רבות, יותר מ-3,600 פעמים. הספר ראה אור בסדרה פאריז-דקאר בעריכת ניר רצ'קובסקי.
כבר צעדתי כחמישים מטר כששמעתי את הקול – שלמרות המרחק נשמע אדיר בדממת הלילה – קול של גוף נחבט במים. נעצרתי באחת, אבל לא הסתובבתי. כמעט מיד אחר־כך שמעתי צעקה, ששבה ונזעקה כמה פעמים, נסחפה גם היא במורד הנהר, ולפתע נָדַמָה. השקט שהשתרר אחר־כך בלילה שקפא פתאום נראה לי אינסופי. רציתי לרוץ ולא זזתי. רעדתי, אני חושב, מקור ומזעזוע. אמרתי לעצמי שצריך לפעול מהר, וחולשה שאין לעמוד בפניה התפשטה בגופי. שכחתי מה חשבתי אז. "מאוחר מדי, רחוק מדי..." או משהו מעֵין זה. המשכתי להקשיב, קפוא. ואז, בפסיעות קטנות, תחת הגשם, התרחקתי משם. לא הודעתי לאיש.
