הדפסה מחודשת ומשמחת עד מאוד לספרו העשרים של ישראל אלירז, העוסק בו בשאלות שהשירה אינה מניחה להן לעולם: איך ועד כמה יכולה לשון השירה לחזור ולכבד את ה"יש" המקיף אותנו? האם שיר יכול להעיד על ילדותנו ועל האנשים שפגשנו והותירו בנו סימנים?
הוא (המשורר, גיבור הספר) יושב עם בוקר ליד שולחנו במטבח ומביט החוצה אל הגשם היורד. הוא נוכח לדעת, בתהליך ארוך וקשה של היזכרות, שמה שחשבנו שלא נפגוש בו עוד, אמנם מונח לנו בקצה השפה, הלא-ייאמן פשוט ישנו. כל זה מוביל לכאב גדול.
הַלֹּא יֵאַמֵן פָּשׁוּט יֶשְׁנוֹ וְהוּא
מִשְׂתָּרֵעַ מַמָּשׁ לְפָנַי עַד לַמֶּרְחָק
שֶׁהָעַיִן הוֹלֶכֶת אֵלָיו לָגַעַת בּוֹ
וְהוּא דָּבָר מִן הַדְּבָרִים הַפְּשׁוּטִים
***
וְאִם הַדְּבָרִים שֶׁאָנוּ
זוֹכְרִים לֹא הָיוּ
וְאִם הַזִּכָּרוֹן אֵינוֹ אֶלָּא
צוּרָה אַחֶרֶת שֶׁל בַּעֲרוּת
הַמְבַקֶּשֶׁת מְעַט סֵדֶר
כְּדֵי לְהִתְגּוֹנֵן
מִפְּנֵי הַשִּׁכְחָה וְהַתַּת־יְדִיעָה
