"יש נטייה לחשוב שילדים הם דבר 'מתוק', עם רגשות 'מתוקים', ולכן הם זקוקים לסיפורים 'מתוקים' ונחמדים. אני חושבת שזו ראייה שמשטיחה חוויה הרבה יותר מורכבת. ילדים יכולים לחוות קשת רחבה של רגשות, גם שמחים כמובן, אבל גם כאלה של כעס, קנאה ועצב", אמרה בראיון עיתונאי הסופרת דפנה בן-צבי, עם פרסום הצב מצב בעמק רפאים, ספר המשך לספרה הראשון, הצב מצב.
לאחר שבספר הראשון הוא נחלץ מהשריון ויצא למסע מחוץ לחורשה, יוצא עכשיו מצב לגלות מי היא החיה המסתורית שמטרידה אותו בחורף בלי הפסקה ושרה את שיר העוּקָה-עוּקָה-עוּקָה-קָה. בסיוע ידידיו הוותיקים דורבן וארנבת, וחברתו החדשה גירית, מצב יורד אל עמק רפאים האפל, ומוצא עולם מופלא המסתתר תחת ערפל.
גם בהצב מצב בעמק רפאים, המלווה באיורים נהדרים של עמית טריינין, מקפידה בן-צבי על החריזה, המשקל והקצב, שעוררו את התפעלות הביקורת בספר הקודם. המוזיקליות המודגשת מרככת את הפחדים ואת ההתנסויות הלא פשוטות שעוברים הגיבורים במסעם האמיץ לעמק רפאים, שם הם מחפשים אחר חיה מוזרה, חסרת צורה, בשם מועקה, כדי להבין למה היא כל כך מציקה ומה היא בעצם רוצה.
מַצָּב לֹא אָהַב אֶת הַחֹרֶף. עֲצֵי הַחֹרְשָׁה, שֶׁבְּצִלָּם נָהַג לָנוּחַ בִּימֵי קַיִץ חַמִּים, הָפְכוּ לַעֲרֻמִּים, וְעַנְפֵיהֶם הַחֲשׂוּפִים נִרְאוּ כְּמוֹ אֶצְבָּעוֹת אֲרֻכּוֹת שֶׁל מְכַשְּׁפִים. הַתְּלוּלִית, שֶׁמִּמֶּנָּה נָהַג לְהַשְׁקִיף עַל הַחֹרְשָׁה כְּמוֹ שַׁלִּיט, נִהְיְתָה חֲלָקָה וּבֻצִּית, וַאֲפִלּוּ הַשְּׁלוּלִית, שֶׁבַּקַּיִץ עָמְדָה שְׁלֵוָה וְחוֹלְמָנִית, הָיְתָה סוֹעֶרֶת וְטוֹבְעָנִית.
וּבִכְלָל, בִּגְלַל הַגְּשָׁמִים וְהָרוּחוֹת, מַצָּב נִפְגַּשׁ עִם חֲבֵרָיו הַרְבֵּה פָּחוֹת. חֲבֵרוֹ הַטּוֹב דַּרְבָּן, שֶׁאִתּוֹ נָהַג בְּכָל יוֹם קַיִץ לֶאֱכֹל צָהֳרַיִם, הִסְתַּגֵּר בְּבֵיתוֹ, הִכְרִיז עַל תְּקוּפַת לִמּוּדִים וְסֵרֵב לְקַבֵּל אוֹרְחִים (רַק בְּמִקְרֵי חֵרוּם, כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ קִבֵּל נַזֶּלֶת אוֹ שַׁעֶלֶת, אוֹ אִם פִּתְאֹם צָמְחָה לוֹ יַבֶּלֶת, דַּרְבָּן הִסְכִּים לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת).
אֲפִלּוּ אַרְנֶבֶת, הַחֲבֵרָה הַנִּלְבֶּבֶת, יָצְאָה מֵהַבַּיִת רַק אִם הָיְתָה חַיֶּבֶת. וּכְאִלּוּ כָּל זֶה לֹא הִסְפִּיק, הַחֹרֶף הֵבִיא אִתּוֹ עוֹד מַשֶּׁהוּ מֵצִיק: בְּאֹפֶן קָבוּעַ, לְפָחוֹת אַחַת לְשָׁבוּעַ, בָּאָה לְבַקֵּר אֶת מַצָּב אוֹרַחַת מִסְתּוֹרִית שֶׁמּוֹצָאָהּ לֹא יָדוּעַ. מַצָּב לֹא הֵבִין אִם הִיא נִכְנֶסֶת מִבַּחוּץ אוֹ שֶׁתָּמִיד הִיא בִּפְנִים, רַק מִתְחַבֵּאת. הוּא אֲפִלּוּ לֹא יָדַע אֵיךְ הִיא נִרְאֵית. אֲבָל בְּרֶגַע מְסֻיָּם הִרְגִּישׁ שֶׁהִיא פָּשׁוּט נִמְצֵאת.
מַצָּב הָיָה חֲסַר אוֹנִים וְלֹא יָדַע מַה לַּעֲשׂוֹת, כִּי מֵרֶגַע שֶׁהָאוֹרַחַת נִכְנְסָה, הִיא שָׁאֲבָה מִמֶּנּוּ אֶת כָּל הַכֹּחוֹת. פִּתְאֹם הוּא הִרְגִּישׁ בּוֹדֵד, עָצוּב, זָנוּחַ, הִיא הִשְׁתַּלְּטָה לוֹ עַל מַצַּב הָרוּחַ. הִיא גַּם סָתְמָה לוֹ אֶת הַתֵּאָבוֹן, הוּא אֲפִלּוּ לֹא יָכוֹל הָיָה לִשְׁתּוֹת, רַק לָשֶׁבֶת וְלִבְהוֹת. עַד שֶׁהִסְתַּלְּקָה עָבְרוּ לִפְעָמִים שָׁעוֹת.
