יומני לאה גולדברג חושפים כמה וכמה פנים מעולמה, מהווייתה המיוסרת, ממערכת ערכיה, מסקרנותה האינטלקטואלית המושחזת, מחוויותיה ומגחמותיה של המשוררת האהובה, אשר הועידה את עצמה מילדות, כשבקיאותה בעברית הייתה עדין בחיתוליה, להיות סופרת עברייה.
גולדברג כתבה יומנים בעברית מאז היותה בת עשר בעיר מגוריה בקובנה שבליטא, כאשר שליטתה בלשון כתיבתה היתה עדין בחיתוליה ועד שנים אחדות לפני מותה בשנת 1970 בירושלים.
הדילמה שבין זכותה של המשוררת לפרטיות גם לאחר 35 שנים לפטירתה לבין רצון הקוראים לדעת כמה שיותר על המשוררת היקרה ללבם, הוכרעה על ידי האנשים המופקדים על עיזבונה אשר הגיעו למסקנה:
"... כי בשל הזמן לתת ליומנים פומבי וכי פרסומם ייתן כלי חשוב לחובבי שירתה להבין ביתר עמקות את עולם יצירתה, ויגלה לפניהם משהו מאותו הכאוס המיוסר שמתוכו נולדת ההרמוניה" (אריה אהרוני בהקדמה לספר).
1926, כשהיתה בת 15
מצבו הרע של הסופר העברי אינו סוד בשבילי, עוניו ואי פרסומו זוהי מעשייה ישנה, לכתוב לא עברית - היא בשבילי כאילו לא לכתוב לגמרי; ובכל זאת אני רוצה להיות סופרת, ובכל זאת בזה אני תולה את עתידי ואת כל חיי, זוהי מטרתי היחידה.
9.9.55
אני לא אתלוש את הדפים מן המחברת. למה? כל מה שנכתב שם נעשה לבלתי חשוב בעוד יומיים. אולי זה ישעשע אותי במקצת כאשר אשוב ואקרא.
22.10.55
קראתי את כל מה שרשמתי ביומני במשך השנה. מוזר, מה מעטים המעשים הדברים הטובים שרשמתי. בעיקר: מחלות ועייפות. והרי כל מכרי וידידי סביבי אומרים: זה השיא שלך. השנה הזאת שנת עלייה שלא היתה דוגמתה. ועכשיו אני אישה מפורסמת מאוד 'מתל- ועד אביב'.
