זה היה בחנוכה

היצירה הידועה של נתן אלתרמן על מסיבת החנוכה שעורכים כלי הבית, מלווה באיורים של דני קרמן, אשר נעשו בהשראת ציוריו של יוסל ברגנר.

על ההיסטוריה המרתקת של היצירה, שנהפכה לקלסיקה

של ילדי גן, כתבה חוקרת ספרות הילדים ותרבות הילדים הישראלית יעל דר:

כשראתה אור לראשונה במוסף "דבר" לילדים (עוד לפני ש"דבר לילדים" החל לראות אור כשבועון), בחנוכה של 1933, נועדה היצירה להיות "מסכת" - אותה תופעה קולקטיבית-טקסית, שהתרבות היישובית הסוציאליסטית הביאה אותה לכדי שלמות, כמעט בכל התכנסות ציבורית. בתרבות הילד בתקופת היישוב, שהיתה מגויסת בנחישות למפעל הציוני, היה למסכת מעמד מרכזי מאוד, בשל אופיה הקולקטיבי והפוטנציאל החינוכי- אינדוקטרינרי העצום שלה, שפעל את פעולתו הן על הקהל (ילדי הגן) והן על השחקנים והקריינים שעל הבמה, ילדים גם הם. 

בשנות ה-30, כשראתה אור, היתה מסכת החג הזאת של אלתרמן אחרת מהמקובל ואפילו מתריסה. גיבוריו של "זה היה בחנוכה" הם כלי הבית, שמעלים בליל חנוכה חשוך ומפחיד מסכת חג משעשעת משל עצמם, שגבורה, הוד והדר הם ממנה והלאה. בכך שימשה המסכת אנטיתזה פארודית למסכתות ההרואיות שנהוג היה להעלות בגנים ובבתי הספר באותה העת, שפיארו את יהודה המכבי, את החופש והדרור הלאומי ואת ניצחון המעטים על הרבים. נס פך השמן, שנחגג בגולה ובקרב הקהילה הדתית, קיבל תפקיד משני ביותר באתוס החג הציוני-סוציאליסטי ההגמוני.

י