ספרו האחרון של יעקב שבתאי, מחבר הקלסיקה זכרון דברים, אשר התפרסם לאחר מותו.
מאיר, מהנדס תל אביבי בן 42, סובל מלחץ דם גבוה. מחלתו, יחד עם מותה המפתיע של אמו, מביאה אותו להכרה פתאומית שנעוריו חלפו לבלי שוב ושמהלך חייו פונה מעתה לעבר הבליה והמוות. הכרה זו משתקת אותו, ומכתיבה לו התנהגות המורכבת מסדרת פולחנים פרטיים, אבסורדיים, שאמורים לשמש מעין הגנה מאגית מן הרעה, אך למעשה רק מקדמים את בואה. בתוך הרצף האובססיבי הזה מתפרק זרם חייו של מאיר.
הסיפור – אבסורדי, קומי ומבהיל כאחד – הופך לאנטומיה מפורטת של הגורמים הרגשיים והמנטליים המרכיבים את חיי אדם, בהם גם הציפייה העמומה של אדם חסר אמונה לאיזו גאולה ניסית, ללידה מחדש.
בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד-המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במידרון, ושהוא מתקרב אליו במהירות ובנתיב ישר אשר מו הנמנע לסטות ממנו...
