ביקשנו מהבלוגרית ומחברת ספרי הבישול חגית ביליה, שאתם/ן מכירים/ות כנראה בשם לייזה פאנלים, להמליץ על ספרים עם טעם וריח, המעוררים געגוע ומציתים זיכרונות. קיבלנו יופי של המלצות למבוגרים ולדור הצעיר.
ילדים מבשלים מאת רות סירקיס. ה-ספר בישול לילדים - מבין וכל כך אוהב ילדים, חוצה גילאים ודורות. ספר אלמותי. כשרוני מודן הציעה לי לכתוב ספר בישול ילדים, "את הרי טובה עם ילדים", הלכתי עם הרעיון ככה וככה זמן ורדאר האינטואיציה שלי השתגע, האם הגיע הזמן לספר בישול לילדים חדש, עד ש... חזרתי הביתה באיזה יום גשום אחד ומצאתי במטבח את הבת הקטנה שלי מכינה ביצה בקן מילדים מבשלים שהיה פעם שלי, והבנתי שאי אפשר להתחרות בשלמות כמו רות. ההבנה העמוקה, השפה, האיורים, השקט המזמין, שמות המתכונים - כל אלו יחד עם היסטוריית הקולקטיב מעניקים לספר במת על.
סוף דבר מאת יעקב שבתאי. מלבד החוויה הכל כך תל־אביבית, ישנה בו דמות האמא, שהגיבור מאיר עובר אצלה ועולה אליה לאכול. הוא מזכיר לי ילד שחוזר לאמא שלו לינוק. אמא שלו מניחה לפניו צלחת והכול בסדר: "מאיר, שהתיישב במקומו הקבוע מילדות, אמר 'לא, לא. שום דבר עזבי'... ואמו אמרה 'נשארו לי עוד כמה חתיכות דג ממולא משבת, כדאי לך לטעום'. ובתנועה מורגלת ניגבה מעט את חלקת השולחן שלפניו, ומאיר אמר 'לא, לא, שבי', אלא שאמו כבר שמה לפניו צלחת וסכין ומזלג והוציאה מהמקרר את קערת הדגים... 'הנה, הפעם הם הצליחו לי יוצא מן הכלל'... והוציאה מקופסאת הלחם חתיכת חלה קלועה ואמרה 'שמרתי את זה במיוחד בשבילך משבת'". כשקראתי את זה בצעירותי, חשבתי שגם אני רוצה להיות אמא כזאת. בכלל, ישיבה עם הילד שלך במטבח יוצרת אינטימיות, הילד אוכל ופורק. וכשהילדים גדלים, ריח של ציר וריחות בישולים זה דבר שמחזיר אותם הביתה. אגב, גם בקובץ הסיפורים של שבתאי, הדוד פרץ ממריא, בסיפור "עדינות אמיתית באחרת", יש קטע שאני מאוד אוהבת, על השכן שמרכל על האלמנה בעודו אוכל דג מטיאס בידיו השמנוניות. אהבתי את התיאור הזה, שהוא מקביל לאכילת הדג. וגם דג מטיאס הוא הדג האהוב עליי.
ספרים של מאיר שלו - הפודי הכי גדול בין הסופרים. בכל הספרים של שלו אפשר לראות שהוא מבין באוכל ונורא משוחרר במטבח. אפילו בספרי הילדים שלו - למשל, באיך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני ובאבא עושה בושות, ששם האבא מכין עוגה. הכל אצלו פראי ומשוחרר כשמדובר באוכל, וגם בגינת בר שנורא אהבתי, אם יש קטע על מרווה, הוא נותן פתאום מתכון.
אש ידידותית מאת אברהם ב. יהושע. קראתי את הספר באמצע הצום של יום כיפור. יש שם גיבורה שמגיעה לדרום אפריקה לבקר את גיסה כי אחותה מתה. ובדרך מנמל התעופה נופל לחיקה סנדוויץ', "מעין פיתה ענקית, שחמחמה ועבה, ובתוכה ביצים קשות פרוסות, מרופדות ברצועות של חציל מטוגן בבצל". וואו, זה גמר אותי. איך שהסתיים יום כיפור הכנתי לעצמי את הכריך הזה.
העי"ג מאת רואלד דאל. אני חושבת שאנחנו אוכלים עם הדמיון, וזה בטח ככה אצל ילדים. בחרתי בהעי"ג בתרגום היפה של אורי בלסם שהייתי מקריאה לילדים שלי כשהיו קטנים. יש שם את הליפלופון המבחיל שהעי"ג אוכל: "זה מסואף!...זה מבחיש!... רקבוני, חילאוני וסחיאוני! נסי אותו בעצמך, את הליפלופון המגועס!" הילדים שלי היו מתגלגלים מזה ורוצים לטעום כי לפעמים בא לנו גם לטעום דברים מגעילים. זה לא פחות מקסים את הדמיון מאשר כריך עם ביצים קשות וחציל עם בצל מטוגן.
סעודה אצל המלכה מאת רותו מודן. בחרתי בו כי יש שם את כל האוכל המטורף על השולחן, אבל בסוף הילדה שואלת אם יש פסטה עם קטשופ. אין כמו פסטה עם קטשופ... אף שהרבה אנשים בזים לו, אני חושבת שקטשופ הוא דבר משמח. גם בשם שלו וגם כי כשיש קטשופ אפשר להיות רגועים, בעיקר כשיש ילדים. קטשופ הוא מתווך מעולה לילדים.
מיץ פטל מאת חיה שנהב. ספר מופת לילדים: יש בו הכול: מתח, צחוק, רגש, חברות - אינטראקציה אמיתית עם הקורא תוך כדי קריאה. ולא פחות חשוב, זה סיפור עם התחלה אמצע וסוף! הוא מפעיל אותנו בצורה כזו שכל אחד רוצה להיות פעם האריה, פעם הג'ירפה ופעם מיץ פטל.
הדלעת המופלאה מאת לנרט הלסינג. איזה סיפור יפה להפליא. יוצא דופן ביצירתיות, בשלווה ובחוכמה שבו. מסופר על יחסים בין דב ודובון. הדובון שואל (אפילו קצת בפחד) והדב עונה (בשלווה) ויחד ממקום בטוח של בית הם עוברים מסע מופלא על כנפי דלעת מופלאה. ספר חובה.
וגם אני כתבתי שני ספרי ילדים, לג'ירפה נתפס הצוואר וספר מצחיק טעים, שניהם מתעסקים בחברות ואיך לא - באוכל. לג'ירפה הוא ספר מקסים מקסים עם חריזה וחזרה לגיל הקטן, ומצחיק טעים הוא ספר מצחיק, טעים, מרגש ודרמטי כמו שאני אוהבת, ככה אני גם כותבת.
