על הפער בין ההבטחות הגדולות של ימי מהפכה, לבין המציאות שהאדם הוא כלי משחק בידיה, בקלסיקה מאת מחבר מובי דיק, הסופר האמריקאי הגדול הרמן מלוויל, המביא בפרוזה את סיפורו של חייל אמריקאי שהתמסר לבשורת המהפכה האמריקאית ולמלחמותיה, אבל נחשף לאמת על מצבו של האדם בימים של כאוס ושרירות.
עלילת ישראל פוטר: חמישים שנות גלותו מתרחשת באמריקה ובאירופה ב-1826-1775 – שנים סוערות של מהפכות ומלחמות. האירועים נשקפים מבעד לחוויותיו של בן כפר תמים ונבער, אבל גם חד עין, אמיץ ורב תושייה. בעקבות מסכת אירועים לא צפויה הוא מיטלטל בין יבשות וארצות, נפגש עם כמה מגיבורי התקופה, משתתף במלחמותיהם, ומוטל לשנים ארוכות בין עלובי החיים של לונדון. כשהוא שב לבסוף למולדת, הוא כבר בא בימים והיא כבר שינתה את פניה.
לכבוד הוד מעלתו
הגלעד של בנקר היל
הביוגרפיה בתבניתה היותר צרופה, זו המתגדרת בחיים שתמו, של התם ואמיץ הלב, עשויה להיחשב כִׂשכרּה הנאה ביותר של המידה הטובה — שכר הניתן ומתקבל בלי שמץ של טובת הנאה: שהרי, כפי שהביוגרף אינו יכול לצפות להכרת התודה של בעל־הדבר, בעל־הדבר שוב אינו יכול ליהנות מהכבוד הביוגרפי שהוענק לו.
ישראל פוטר ראוי בהחלט למנחה הזו — טוראי פרטי בבנקר היל, שבתמורה לשירותיו הנאמנים, הוא קודם כבר לפני שנים אל פרטיות עמוקה עוד יותר מתחת לפני האדמה, בתוספת קִצבה שלאחר המוות, בהיעדר אחת כזו בימי חֶלדֹו, קצבה אשר שולמה לו מדי שנה בשנה על־ידי האביב, עם אזוביו ודשאיו המתחדשים לעולם.
