כתב פרנסואה מורל על סיפורי דֶלְפִין ומָרִינֵט של הסופר והמחזאי הצרפתי מרסל אמה, שהפכו מאז פרסומם בשנים 1946-1934 לקלסיקה – מאותם הספרים שאדם קוראם כילד וחוזר אליהם כמבוגר:
"היו זמנים שבהם לא [היו] פייסבוק, טוויטר, יוטיוב; הייתה תקופה שבה ברווז רגיל למדי לא נזקק ליותר משלושה חודשים כדי לטייל מסביב לעולם ולחזור, מלווה בנמרה שנטיותיה הטורפניות, יש לציין, מביכות אותה מעט... ועם זאת, אותה תקופה לא הייתה נטולת סכנות. למשל, ילדה קטנה חלמה בלילה על דהירה בשדה וכשהתעוררה למחרת גילתה שהיא סוסה, מה שגרם לכמה וכמה אי־נעימויות. כשאנו לוקחים לידינו ספר של מרסל אמה, תכף ומיד אנו מוצאים את עצמנו צוללים לתוך ממלכה שבה שולטים הפנטזיה והדמיון [...] שבה כל החירויות הן בהישג יד, ושמכוּנה – אם אינני טועה – ספרות".
מרסל אמה (1967-1902) ייעד את סיפוריו "לקהל שבין גילאי 4 ל־75". ואכן, קריאתם רצופה בקסם הילדות של פליאה ראשונית, נוף פסטורלי והחיבור העמוק שבין ילדים לבעלי חיים. מצד שני, ניכרים בהם גם חיוך הצ'שר האירוני של המחבר ואפלת עולם המבוגרים. בין אלה לאלה מפייסים הטון והמסר החומל של אמה, השזורים לאורך הספר כולו.
פתיחת הסיפור כַּפַּת החתול:
בערב, בשובם מן השדות, מצאו ההורים את החתול על שפת הבאר, שם היה עסוק בטוּאלֶטה שלו.
"הנה הוא", אמרו. "הנה החתול שמעביר את כפתו מעל אוזנו. מחר שוב ירד גשם".
ואכן, למחרת כל היום ירד גשם. לא היה טעם לצאת אל השדות. מאחר שלא יכלו לצאת מן הבית, נעכר מצב רוחם של ההורים והם הפגינו חוסר סבלנות. דֶלפין, הבכורה, ומָרינט, היותר בלונדינית, שיחקו במטבח בהרצל אמר, בחמש אבנים, באיש תלוי, בזאב המתגנב ובבובות.
"תמיד לשחק", רטנו ההורים, "תמיד להתבטל. ילדות כל כך גדולות. תראו אותן, גם כשיהיו בנות עשר הן ימשיכו לשחק. במקום לתפור משהו או לכתוב מכתב לדוד אלפרד. למרות שזה בטוח יביא יותר תועלת".
כשסיימו לגעור בבנות התנפלו על החתול שישב על אדן החלון והביט בגשם.
